חדשות

קיומו של יום זיכרון כללי לחללי צה"ל במלחמת העצמאות היה מוסכמה מובנת מאליה. אלא שעל הפרק עמדו בזמנו בעניין זה שתי בעיות מרכזיות: מתי לקיים את יום הזיכרון ומה יהיה תוכנו. שנים אחדות עברו עד להתגבשותו של יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל המוכר לנו במתכונתו העכשווית.

ימי הזיכרון הראשונים לחללי מלחמת הקוממיות, בשנים 1949 - 1950 התקיימו ביום העצמאות עצמו, והיחידה להנצחת החייל בשיתוף עם צה"ל קבעה את סידורי האזכרה בבתי הקברות הצבאיים המרכזיים.

השילוב בין שני האירועים - האזכרות לנופלים ושמחת העצמאות - היה טעון רגשית ומעשית, ולכן הועלו הצעות שונות לקיום יום הזיכרון. בדיון ציבורי זה ניתן משקל מכריע לעמדת המשפחות השכולות ונציגיהם ב"יד לבנים" ובמועצה הציבורית להנצחת החייל, שתבעו לקיים יום זיכרון כללי וארצי.

בראשית 1951 המליצה המועצה הציבורית להנצחת החייל לשר הביטחון שיום הזיכרון יהיה תמיד יום לפני יום העצמאות, יימשך יממה תמימה, וייקרא "יום הזיכרון הכללי לגיבורי מלחמת הקוממיות".

לקראת יום הזיכרון השלישי (ב -1951 ) גובש תוכנו של היום על ידי ועדה מיוחדת, שהורכבה מראש היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון וחברים מהמועצה הציבורית להנצחה. אלו כללו צפירת דומייה, הדלקת נרות זיכרון, תפילות, שידורים מיוחדים ברדיו שהוכנו על ידי היחידה להנצחת החייל שכללו קריאת דברים על הנופלים ומעיזבונם, טקסים בבתי ספר ובבתי הקברות הצבאיים ו"יזכור". עקרונות תוכניים אלה של יום הזיכרון הממלכתי מתקיימים, עד היום.

בשנת 1952 הוחלט לראשונה במועצה הציבורית להנצחה על משלוח מעטפה מיוחדת ליום הזיכרון ובה מכתב למשפחות השכולות. נוהג הקיים מאז ועד היום.

בשנת 1954 הוצע לקיים בתפוצות הגולה טקסי יום הזיכרון כמכשיר חינוכי ציוני, ולהדפיס פרח דם המכבים כסמל יום זיכרון - סמל שהתקבל מאז.

במשך כל השנים קיימה המועצה הציבורית להנצחה דיון מקיף בשאלה כיצד לשמר את תודעת יום הזיכרון אצל כלל הציבור. חברי המועצה הציבורית להנצחה עמדו על הצורך בתקנות לדורות, מתוך גישה שיש עניין ציבורי - מדיני להתייחדות ציבורית עם האבל, נוסף על זו הפרטית.

"חוק יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא ההגנה לישראל תשכ"ג - 1963" שהתקבל בכנסת ב- 27.3.63 , נתן ביטוי רשמי לדרישות שהועלו על ידי המשפחות השכולות במועצה הציבורית להנצחת החייל. נקבע בו כי יום הזיכרון יתקיים מדי שנה ביום ד'' באייר ויימשך יממה שתתחיל בערב הקודם. כן נקבעו בחוק דרכי קיומו של יום הזיכרון.

במשך השנים, הוכנסו שינויים בחוק. יום הזיכרון הממלכתי בשמו ובנוסחו האחרון והמקיף ביותר נקרא: "יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל".

החל משנת 1980 הוא מוגדר "יום הזיכרון גבורה ללוחמי צבא הגנה לישראל שנתנו נפשם על קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל", היינו - חללי המחתרות וכן אנשי המוסד והשב"כ.

פתיחת אירועי יום הזיכרון מצוינת בצפירה בת דקה המושמעת בכל רחבי הארץ. לאחריה נערכות עצרות התייחדות. במקומות ציבוריים מועלות אבוקות זיכרון, אשר דולקות במשך כל יום הזיכרון עד לפתיחת חגיגות יום העצמאות. רבים מדליקים נר זיכרון בבתיהם.

טקס פתיחת יום הזיכרון והדלקת נר זיכרון נערך , מדי שנה, ברחבת הכותל המערבי בירושלים, במעמד נשיא המדינה והרמטכ"ל.

יום הזיכרון עצמו כולל את היסודות הטכסיים הבאים:

הורדת הדגלים לחצי התורן במוסדות ציבור.
השמעת צפירת דומייה בת שתי דקות בכל הארץ.
קיום טקסי התייחדות ממלכתיים בבתי העלמין הצבאיים בהשתתפות המשפחות השכולות, נציגי הממשלה, המשטרה, כוחות הביטחון ואישי ציבור.
קיום טקסי אזכרה בכל הקברות בהם טמונים חללי מערכות ישראל. הטקסים נערכים ע"י הרשויות המקומיות בהשתתפות נציגי צה"ל.
קיום טקסים ועצרות זיכרון במוסדות חינוך, במוסדות ציבור, בגני זיכרון וליד אנדרטות.
קיום טקסי התייחדות במחנות צה"ל.
קיום תכנית שידורים שתביע את ייחודו של היום.
איסור בדין על קיום עינוגים ציבוריים.

הגישה הכללית לביסוס תודעת יום הזיכרון, על תכניו השונים בציבור, הינה שמוטב לעצב את אופיו הכללי כך שהעניינים היסודיים, בנושא ערכי רגיש זה, ייקבעו מתוך הסכמה רחבה ככל האפשר.

על פי תיקון לחוק משנת 1993 רשאים קרובי משפחה של חללים להיעדר ממקום עבודתם. חוק יום הזיכרון, בגרסתו האחרונה, נתן למעשה תוקף רשמי למה שהתקבל בציבור הלכה למעשה.

במשך כל השנים מוציאה היחידה להנצחת החייל, לבד ובשיתוף עם מרכז ההסברה, חוברות ליום הזיכרון ובהן חומר על יום הזיכרון, הצעות לטקסים, הצעות למסלולי טיולים בעקבות לוחמים ועוד. החוברות מיועדות לבתי ספר, לתנועות נוער ולאולפנים. חלקן תורגמו ונשלחו לתפוצות.

לאתר יזכר

מקור:
אתר משרד הבטחון