בתי הדין לעבודה

 

 

 

פסק דין

 

זוהי תביעה להכיר בליקוי שמיעה כמחלת מקצוע ו/או תאונת עבודה כמיקרוטראומה.

 

להלן עובדות המקרה כפי שהן עולות מחומר הראיות המהימן עלינו:

 

1.         התובע יליד 1929.

 

2.         התובע עבד באגד החל משנת 1955.

 

3.         תפקידי התובע באגד היו כדלקמן:

            נהג משנת 1955 עד שנת 1988.

 

4.         התובע עבד בשנים 1985 - 1955 בחשיפה לרעש מזיק ("התקופה הראשונה").

 

5.         החל משנת 1985 ("התקופה השניה"), לא נחשף התובע לרעש מזיק.

 

6.         פנייתו הראשונה של התובע לטיפול רפאי בטענת ליקוי שמיעה היתה בשנת 2001 אך הוא טוען כי הליקוי החל שנים לפני כן.

 

7.         מטעם בית הדין מונה כיועץ מומחה רפואי, ד"ר א. ברקו – ממרכז רפואי הרצליה.

 

            עפ"י חוות דעתו מיום 20.12.05, התובע נחשף לרעש מזיק בעבודתו במשך 30 שנה בין השנים 1955-1985. לא קיים כל תיעוד שמיעתי בתקופת עבודתו. רק בשנת 2001 כשהתובע היה בין 72, ולאחר 16 לאחר תום חשיפתו לרעש מזיק בעבודתו, החל התובע להתלונן על ליקוי שמיעה וטנטון.

 

            המומחה קובע, כי יתכן שחלק משמיעתו של התובע נפגע כתוצאה מחשיפתו לרעש מזיק בעבודה, אך לא ניתן לקבוע את מידת הליקוי השמיעתי כתוצאה מכך, וזאת עקב העדר תיעוד רפואי בנדון.

 

            יחד עם זאת, זמן הופעת ליקוי השמיעה בגיל 72 מראה על סבירות גבוהה יותר, שחלק משמעותי יותר מליקוי השמיעה הוא גילאי, כי ליקוי שמיעה ברמה כזו כשמדובר בפגיעה בתדירויות הדיבור, אם היה קיים עד שנת 1985, היה מחייב את התובע לפנות מייד לקבלת טיפול רפואי, דבר שכאמור לא היה.

 

            באשר לטנטון קובע המומחה, כי לא היו תלונות על טנטון בזמן שהתובע נחשף לרעש מזיק ולכן, כשהטנטון מופיע רק 16 שנה לאחר החשיפה לרעש, לא ניתן לקבל את קיומו של קשר סיבתי בין הטנטון אליו מלין התובע לבין חשיפתו לרעש מזיק עד שנת 1985.

 

8.         לסיכום קובע המומחה, כי התובע סובל מליקוי שמיעה עצבי סימטרי ב-2 האוזניים. יתכן שקיים קשר סיבתי חלקי בין ליקוי השמיעה לחשיפתו לרעש מזיק בתקופת עבודתו הראשונה, אך לא קיים כל קשר סיבתי בין הליקוי השמיעתי לחשיפתו לרעש בתקופה השניה, כלומר החל משנת 1985 ואילך. קיימת סבירות שהשפעת חשיפתו לרעש בעבודתו פחותה מהשפעת גורמים אחרים על מצבו השמיעתי היום.

 

9.         ב"כ התובע מבקש לקבל את התביעה, מבקש לפרש את חוות הדעת לטובת התובע.

 

            ב"כ הנתבע לעומת זאת, מבקש לדחות את התביעה וטוען, כי המילה "יתכן" משמע שאפשר שכן ואפשר שלא, ועל כן אין הצדקה לאשר את התביעה ולתת לתובע ליהנות מהספק.

 

10.        ד"ר ברקו קובע במפורש, כי קיימת סבירות שהשפעת חשיפתו לרעש של התובע בעבודתו פחותה מהשפעת גורמים אחרים. הוא לא נקט בלשון "פחותה בהרבה", אלא "פחותה". כן הוא קובע, כי יתכן וקיים קשר סיבתי חלקי בין ליקוי השמיעה לחשיפתו לרעש בתקופה הראשונה, כלומר עד שנת 1985.

 

            כאשר מדובר בקשר סיבתי חלקי בין חשיפה לרעש מזיק בעבודה לבין ליקוי השמיעה, וכאשר מדובר בקיומה של סבירות שהשפעת החשיפה הנ"ל פחותה משפעת הגורם הגילאי, פירוש הדבר כי כפות המאזניים שוות. על כן, יש לפרש את חוות הדעת לטובת התובע.

 

11.        לאור האמור לעיל, אני קובע כי התובע סובל מליקוי שמיעה עצבי סימטרי ב-2 האוזניים, כאשר קיים קשר סיבתי חלקי בין ליקוי השמיעה לבין החשיפה לרעש בתקופה הראשונה, אך לא קיים קשר סיבתי כלשהו בין ליקוי השמיעה לבין המשך עבודתו משנת 1985 ואילך, כי אז כבר לא היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו. על כן מדובר כאן, הן במחלת מקצוע והן בתאונת עבודה על פי עקרון המיקרוטראומה.

 

            באשר לתביעה לטנטון, התביעה נדחית בזאת.

 

12.        על הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח תוך 30 יום מהיום.

 

13.        הדיון התקיים בפני כדן יחיד.

 

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

 

ניתן היום י"ט בניסן, תשס"ו (17 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

000814/03בל 710 שושי כהן