בית הדין הארצי לעבודה

 

 

 

 

 

 

 

 

פסק דין

 

 השופט יגאל פליטמן

 

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (בל 1285/02 השופט משה טוינה) בו נדחתה תביעת המערערת לתשלום גמלת תלויים. בהסכמת הצדדים, נשמע הדיון במותב חסר, ללא נציג העובדים שפסל עצמו מלקחת חלק בו.

 

2.         להלן עובדות המקרה כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי בפסק דינו.

 

"א.      המנוח שמואל עדה זכרונו לברכה (להלן: "המנוח"), היה עובד במחלקת התברואה בעיריית ערד.

            ביום 26.5.96 נמצא המנוח תלוי במחסן מחלקת התברואה בו נהגו להתרכז עובדי המחלקה, ע"י שניים מעובדי מחלקת התברואה ה"ה כהן ורצבי.

 

ב.         התובעת 1 הינה אלמנתו של המנוח.

 

ג.         בחודש מאי 99 הגישו התובעות תביעה לנתבע לתשלום גמלת תלויים בנפגע עבודה (להלן: "התביעה").

 

           

בנספח לטופס התביעה הסבירה התובעת 1 כי:

 

"בין התאריכים 26.9.93 – 26.5.96, עסק עדה שמואל זכרונו לברכה, בעיריית ערד במח' התברואה כנהג פינוי אשפה.

 

בתאריך ה-30.3.95, לקה בהתקף לב ולאחר שבועיים לערך של ימי מחלה שב לעבודתו.

 

עם חזרתו נתקל ביחס נוקשה, וסידור עבודה שונה מהרגיל, הורידו את שעות העבודה הנוספות, לא קיבל יציאה להפסקת צוהריים, זאת ללא התייחסות שקבל טיפול תרופתי, אשר חייב אותו לאכול בזמנים סדירים, כתוצאה מכך נאלץ להפסיק את הטיפול התרופתי, בנוסף בסידור העבודה קיבל קו נסיעה קשה, ההתעללות בו הייתה ללא גבול".

 

 

ד.         בהחלטה מיולי 2000 דחה פקיד תביעות את תביעת התובעת לגמלת תלויים בטענה, כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי, אשר הביא לפטירת המנוח.

 

ה.        בעקבות החלטת פקיד התביעות, הוגשה התביעה נשוא פסק דין זה".

 

 

3.         בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כזאת:

 

א.        המבחן להכרה בהתאבדות כתאונה בעבודה הינו מבחן קרות אירוע חריג בסמוך לפני התאבדות.

 

ב.         תביעה להכרה בתאונה בעבודה כרצף של "אירועים חריגים", אשר במצטבר גרמו לפגיעה נפשית, נדחתה בבג"ץ כרם שאישר פסיקתו של בית דין זה. (בג"ץ4690/97 המוסד לביטוח לאומי - עובדיה כרם).

 

ג.         טענות המערערות לשני אירועים חריגים בעבודה שקדמו למעשה ההתאבדות: איום הפיטורים על המנוח על ידי הממונה עליו, והשפלתו על ידו בסמוך לפני התאבדות – לא הוכחו.

ד.         לאור האמור נדחתה התביעה.

 

4.         אשר לדעתנו:

 

א.        ביום ובמקום בו איבד עצמו לדעת השאיר אחריו המנוח מכתב בזו הלשון:

 

"לאברהם שטרית, אתה התנהגת אלי כמו עריץ, את כל החברה התנהגת כמו בן אדם חוץ מכמה. מעניין למה כולם עושים מעל 80 שעות נוספות ואני ותיק לא פחות מדורון – 20 שעות.

מעניין למה דורון התחיל ועואמי לא סוגר את המחסן לפני שאנחנו גומרים למרות שיש לנו מפתחות. ואתה יכול ללכת לרופא שיניים לילדים ואני לא יכול ללכת לבדיקה".

 

מתוך אותו מכתב ברור כי קורות המנוח בעבודה, היו סיבת התאבדותו.

 

ב.         על מנת שאיבוד לדעת יוכר כתאונה בעבודתו יש להוכיח קרות אירוע מיוחד, מוגדר, הקשור לעבודה; ושבעטיו טרף העובד נפשו בסמוך לאחר מכן. אין צורך, כי אותו ארוע, לאירוע חריג יחשב. מבחן האירוע החריג  נקבע לגבי הכרה באוטם שריר הלב כבתאונת עבודה, בעקבות המבחן הרפואי לפיו - רק אירוע חריג של דחק נפשי בלתי רגיל או מאמץ מיוחד, אפשר שיגרום לאוטם שריר הלב. (ראה הנפסק בעב"ל 477/95 המוסד לביטוח לאומי – מכלוביץ).

 

ג.         מתוך מכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו המנוח, וזוהי הראייה המהימנה ביותר לאשר אירע, עולה, כי בגין שני אירועים מיוחדים הוא שם קץ לחייו.

            האחד – קיפוחו בסמוך לפני התאבדותו בהשוואה ליתר העובדים במכסת השעות הנוספות.

            השני – האיסור שהוטל עליו במקרה מסויים לעזוב את העבודה בזמן העבודה לצורך בדיקה רפואית, לעומת ההיתר שנטל לעצמו הממונה עליו לעזוב את העבודה, לצורך טיפול שיניים לילדיו.

 

ד.         משכך הם הדברים מסקנתם הינה, כי הוכחו כנדרש אירועים מיוחדים בעבודה שאירעו בסמוך לפני ההתאבדות ובעטייה.

באמור אין חידוש. במקרה אחר, שעובדותיו דומות לעובדות המקרה שלפנינו נפסק למעשה, כי ניתן לקשור בין אירועים קונקרטים בנוגע לסידור עבודה שהתרחשו במשך מספר ימים קודם להתאבדות, לבין ההתאבדות, שארעה בסמוך לאחריהן; (בג"ץ 1199/92 לוסקי - המוסד לביטוח לאומי פ"ד מז (5) 734 בעמ' 9 – 748).

 

ה.        משברור שאירועי העבודה  כאמור גרמו לפגיעתו של המנוח בעצמו, די בכך כדי לקבוע כי חבלתו זו -  הינה בגדר תאונה בעבודה.

 

באשר לכך יוער:

 

            ראשית – בנסיבות המקרה אין ספק כי המנוח לא שם קץ לחייו על מנת שתשתלם לתלוייו עקב מותו גמלת תלויים מאת הביטוח הלאומי.

 

            שנית – תנאי הפתאומיות שבהגדרת תאונה, מתייחס לאופן קרות הנזק בעקבות האירוע החיצוני ולא לאופן קרות האירוע החיצוני. תנאי הפתאומיות תכליתו לאבחן בין חבלה לבין מצב תחלואי מתמשך (ראה הנפסק בעב"ל 477/95 לעיל).

 

שלישית – מבחן "איבוד השליטה העצמית" של המבוטח עובר להתאבדותו, הינו מבחן מלאכותי, שיסודו בהנחה, כי תנאי הפתאומיות שבהגדרת תאונה מתייחס לאירוע החיצוני ולא לאופן קרות הנזק בעטיו. באותו מבחן טמונה גם סתירה פנימית, שהרי אם המבוטח, עובר לפני מעשה ההתאבדות, היה במצב של אובדן שליטה עצמית, אזי מאותו רגע התנתק הקשר הסיבתי בין מעשה ההתאבדות לבין אירוע העבודה שקדם לו.

 

ו.         מן הבחינה העקרונית, ראוי להתייחס לאותם מקרים ספורים של התאבדות עקב אירועי העבודה, כאל מעשי רשלנות בעבודה.

על פי סעיף 82 לחוק – "אין רואים תאונה כתאונת עבודה אם אירעה בעת שהמבוטח נהג ברשלנות, אלא אם כן כתוצאה מאותה תאונה נפטר המבוטח", אותו דין ראוי להחיל גם על מבוטח שהתאבד עקב עבודתו כאמור.

 

ז.         סיכומו של דבר, בנסיבות המקרה שלפנינו נחבל המנוח עקב אירועי העבודה. אותה פגיעה ראויה לכן היות מוכרת כתאונת עבודה. מאחר והוא נפטר בגינה של אותה תאונה בעבודה, זכאים תלוייו לגימלת תלויים על פי סעיף 130 לחוק.

 

5.         לאור האמור לעיל ולו תשמע דעתי, דין הערעור להתקבל כאמור.

 

הנשיא סטיב אדלר

 

     עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט יגאל פליטמן, ואף שאני חולק על חברי ביחס לחלק מקביעותיו באשר לדין החל בענייננו, מצאתי להיצטרף לתוצאה אליה הגיע בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה.

 

המסגרת הנורמטיבית

 [2] המצב הנורמטיבי הצריך לענייננו נקבע בשורה של פסקי דין שיצאו מלפני בית דין זה, כמו גם מלפני בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.  [1]  מחלת נפש אינה מוכרת כמחלת מקצוע וזאת כתוצאה להעדרה של הוכחה הקושרת בין התפתחותן של מחלות נפש לבין העבודה לא הוכללו מחלות אלה ברשימת מחלות המקצוע.

     כמו כן, מחלת נפש אינה מוכרת מכוח תורת המיקרוטראומה.

     האפשרות הנשארת להכיר בהתאבדות כפגיעה בעבודה היא להכיר בה כתאונת עבודה. בפסקי הדין הוברר חזור והברר, כי על מנת להכיר בהתאבדות כבתאונת עבודה יש צורך להוכיח התקיימותו של אירוע מיוחד מוגדר בעבודה אשר ניתן לקשרו בקשר סיבתי להתאבדות.

     על הטעמים להלכה עמדתי בהרחבה, בין היתר, במאמרי בסוגיית מחלות הנפש כתאונות בעבודה.  [2]  אסכם ואומר 'על רגל אחת', כי הטעם הראשי להלכה לפיה גם במקרה של התאבדות נדרש להוכיח שהתקיים אירוע בעבודה הוא ההנחה שהתאבדות היא מעשה שנעשה על רקע של מחלת נפש או אירוע טראומטי. מכאן, כי הקשר בין העבודה לבין ההתאבדות יכול להיות אירוע בעבודה אשר מהווה אירוע טראומטי הגורם להתאבדות, לפריצת מחלה נפשית או להתפתחות מחלת נפש. על כן נפסק, כי ישנה הצדקה להכיר במחלת נפש, לרבות במקרה של התאבדות, כבתאונת עבודה, רק כאשר הוכח אירוע בעבודה אותו ניתן לקשור להתפרצות המחלה הקיימת וכאשר ההתאבדות "ארעה בסמיכות זמנים מיידית וקצרה ביותר לאירוע בעבודה, שהיה חמור ומיוחד במינו והיה בלתי צפוי, בלתי מכוון ופתאומי".

     אשר לקשר בין התפתחות מחלת נפש לבין העבודה - מחלת נפש מתפתחת לאורך זמן ומקורותיה נעוצים בגורמים שונים, שרובם אם לא כולם אינם קשורים לעבודה. מחלות כאלה הוגדרו כ- multi-casual diseases. מחלות אחרות מסוג זה, הן: מחלות לב, מחלות גב, מחלות שמיעה. דוגמאות לגורמים, שאינם קשורים לעבודה ועלולים להוביל להתאבדות, הם: המבנה הגנטי של האדם; קשריו עם אנשים מחוץ למקום העבודה ואירועים חריגים המתרחשים מחוץ לעבודה (non work related stress). אכן, יש מקרים בהם מתח בעבודה תורם להתפתחות מחלת נפש והפסיכיאטריה בודקת כיצד לטפל במתח בעבודה, אולם אין ביכולתה להפריד בין השפעת העבודה על התפתחות המחלה לבין השפעתם של הגורמים האחרים. בחיי היום יום של עובדים רבים מאוד יש אירועים של מתח והתרגזות, אולם הדבר נכון גם לגבי החיים של העובד מחוץ לעבודה. הדבר טבעי ונובע מעצם החיים בחברה והקשרים עם אנשים אחרים. אין אפשרות להבחין בין המתח שמחוץ לעבודה לבין מתחים מתמשכים בעבודה. על כן, לא הוכרה המיקרוטראומה הפסיכיאטרית כתאונת עבודה למעט במקרה של כרם אשר לימים, נהפך בבית המשפט העליון [3].  לאמור  – אין לקשור בין אירועים זעירים חוזרים ונשנים בעבודה לבין התפתחות מחלה נפשית שבסופו של דבר מובילה להתאבדות.  הלכה זו תואמת  את הנוהג ברוב מדינות העולם.

     כידוע, ענף הביטוח מפני פגיעות בעבודה אינו מספק ביטוח מפני מחלות המתפתחות ללא קשר לעבודה או עם קשר זניח לעבודה. עם זאת, אין פירושו שאדם שלקה במחלת נפש, הגורמת לו לנכות או לחוסר יכולת לעבוד, נותר חסר הגנה. לשם כך, בין היתר, נועדו ענפי ביטוח אחרים במסגרת חוק הביטוח הלאומי ובהם: ביטוח נכות כללית, הבטחת הכנסה וביטוח אבטלה.

     המסקנות המתבקשות אפוא הן, כי ישנה הצדקה להכיר במחלת נפש, לרבות במקרה של התאבדות, כבתאונת עבודה, רק כאשר הוכח אירוע כאמור בעבודה אותו ניתן לקשור להתפרצות המחלה הקיימת ואם ההתאבדות ארעה בסמיכות זמנים מיידית וקצרה ביותר לאירוע בעבודה.

 

[3] מן הכלל אל הפרט

 

[א] תשתית ראייתית לקויה – מחלות נפשיות נחלקות לסוגים. קטגוריזציה של מחלות על מאפייניהן, הגורמים הידועים להתפתחותן, לרבות תחת כותרת של מחלות מקצוע, ניתן למצוא ב - DSM-IV.   [4]  במרבית המדינות בהן ענף הביטוח מפני פגיעות בעבודה הוא מפותח, מוגשים לבתי הדין יחד עם תביעות מן הסוג דנא תיאורים של מחלת הנפש בה מדובר, לפי הקטגוריה הקבועה לה ב - DSM-IV. במקרה שבפנינו לא הונחה חוות דעת מומחה ממין זה על שולחנו של בית הדין קמא וגם תיקו הרפואי של המנוח לא הוגש לבית הדין. לפיכך, אין אנו יודעים האם המנוח ניסה לשלוח יד בנפשו קודם למקרה זה, שלמרבה הצער הוביל למותו, ו/או קודם לתחילת עבודתו במחלקת התברואה של עיריית ערד. כך, אין אנו יודעים אם המנוח סבל ממחלת נפש וככל שכן, באיזו מחלה מדובר, האם הוא קיבל טיפול עבורה, והאם היא הייתה ממין המחלות שצפויה להחמיר בעבודה או בקשר עם עובדים אחרים.

     אין חוות דעת של פסיכיאטר המצהיר על קיומו של קשר סיבתי בין עבודתו של המנוח לבין התאבדותו.

    יתרה מזאת, לא הונח כל בסיס לבירור גרסת אשת המנוח, לפיה הממונים על המנוח התייחסו אליו בצורה לא ראויה. למעשה, בית הדין לא שמע ראיות הנוגעות לאורחות עבודתו של המנוח טרם שלח יד בנפשו. לטענת אשת המנוח, הופחתו שעות עבודתו עם חזרתו מחופשת מחלה בת שבועיים, אותה נטל עקב אוטם שריר הלב שבו לקה. לכאורה, אדם השב לעבודה שבועיים לאחר אירוע לבבי אינו רשאי לעבוד שעות רבות וודאי לא שעות נוספות. לפיכך לא ברור עד  תום מה גרם להתרגזות של המנוח. האם היה זה תהליך הריפוי מאוטם שריר הלב או אולי החלטת הממונים עליו לפעול על-פי הוראות רופאיי המנוח ? לטענת אשת המנוח, נמנע ממנו ליטול תרופות כסדרן, מאחר שלא הותר לו לצאת מהעבודה להפסקת צהריים. על פניה טענה זו היא מוקשה, שכן המנוח היה יכול לאכול במקום העבודה. זאת ועוד, כל עובד זכאי על פי חוק שעות עבודה ומנוחה להפסקת צהריים.

    החובה להביא תשתית עובדתית התומכת בתביעה מוטלת על שכמי התובעת. לדידי ספק אם היא השכילה להרים נטל זה, כאשר הראיה היחידה שיש בה כדי לתמוך בגרסתה היא המכתב שהשאיר אחריו המנוח.

 

[ב] אולם בנסיבות המיוחדות של פרשה זו, מחמת הספק ועל אף העדרה של מסכת ראיות מלאה,  נכון אני ללמוד ממכתב ההתאבדות, את שלמד הימנו חברי השופט פליטמן, כי קדמו להתאבדות שני אירועים שארעו בסמוך לה, אשר ניתן לקושרם להחלטת המנוח לשים קץ לחייו.

השופט שמואל צור

מצטרף אני לדעתו של השופט פליטמן. אף אני, כמותו, סבור כי המכתב שהשאיר המנוח עם התאבדותו, משקף ארועים מיוחדים בעבודה סמוך להתאבדות ובעטייה.  מכאן שארועי העבודה הם שגרמו למנוח ליטול את נפשו בכפו ויש לראות את מותו כבא בגדר הפגיעה בעבודה.

 

נציג מעבידים מר איתן רף

הנני מסכים לתוצאה אליה הגיעו חברי למותב.

 

סוף דבר

הערעור מתקבל  כאמור בסעיף 4(ז) לפסק דינו של השופט פליטמן וכאמור בדעתו של הנשיא.

 

תוך 30 יום מהיום ישלם המוסד למערערות הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪.

 

ניתן היום י"ד באדר, התשס"ו (14 במרץ  2006) בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

                    _____________________

                      נציג מעסיקים, מר איתן רף