אחריות המעביד לפעולות העובד מאת: עו"ד יוסף שחם סוהר בשרות בתי הסוהר הבחין, בשעה שהוא לא היה בתפקיד, בתובע המנסה לפרוץ לרכב. הסוהר עצר את התובע וביקשו להתלוות לתחנת המשטרה. בדרך התובע ניסה לברוח. הסוהר שלף את נשקו וקרא לתובע לעצור. משזה לא עצר הסוהר ירה בנשקו ופגע בתובע. התובע תבע את הסוהר ואת מעסיקתו, מדינת ישראל, לפיצויים על הנזקים שנגרמו לו. בית המשפט קבע שהירי היה מעשה רשלני וכי לא התקיימו במקרה זה התנאים ל"הגנה עצמית" משום שהירי בוצע בשעה שלא נשקפה סכנה לסוהר, והשימוש בכלי נשק היה בלתי מידתי ומוגזם, באשר הוא הופעל כדי לעצור אדם שביצע עבירת רכוש. כמו כן, בית המשפט קבע שלא התקיימו התנאים של "הסתכנות מרצון" [הגנה השוללת אחריות מהמזיק כאשר הניזוק הסכים לסכנה ותוצאותיה] משום שהירי בוצע לאחר שהתובע החל לברוח ובנסיבות אלה אי אפשר ליחס לתובע כוונה לחשוף את עצמו לפגיעה פיסית. בית המשפט גם שלל קיומם של התנאים ל"מעשה לפי חיקוק ובתחום הסמכות" [הגנה השוללת אחריות כאשר המעשה המזיק נעשה במסגרת הרשאה חוקית], משום לסוהר (להבדיל משוטר) נתונה זכות מעצר מוגבלת לתחום בית הסוהר וקרבתו או בליווי אסירים מחוץ לבית הסוהר, ובמקרה זה מעשיו של הסוהר היו ללא זיקה לתפקידו כסוהר. על סמך אלה בית המשפט קבע את אחריותו של הסוהר לנזק, וקבע אשם תורם לתובע בשיעור של 50%, וזיכה את התובע בפיצויים. אשר לאחריות המדינה כמעסיקה (אחריות שילוחית) וכמזיקה (אחריות ישירה), בית המשפט שלל את אחריותה של המדינה כמעסיק משום שהיא לא אישררה את המעשה . בית המשפט שלל את אחריותה הישירה של המדינה משום שלא הוכח שהמדינה לא הדריכה כראוי את הסוהר לגבי נוהל פתיחת באש. להפך, מדי כל 4 חודשים הסוהר עבר הדרכת רענון, ולפי נוהל פתיחה באש אסור היה לפתוח בירי על אסיר נמלט.  לקריאת פסק הדין המלא.
הכותב הינו בעל משרד עו"ד, התמחות בתחום האזרחי ותאונות. |