בתי המשפט

 

 

בשם התובעים: עו"ד ארנון אפרת ועו"ד נעמי לביא 

בשם הנתבעות: עו"ד א' שטיין

פסק דין

1.         התביעה היא לנזקי גוף בגין תאונת עבודה שאירעה למנוח, מר עמוס שוורץ ז"ל (להלן: המנוח), במסגרת עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 (להלן: סלקום). התובעים בת"א 1411/00, עיזבון המנוח עמוס שוורץ (להלן: תביעת העיזבון) והגב' יונית שוורץ (להלן: התובעת) (וביחד יכונו להלן: התובעים), תובעים בגין נזקים שנגרמו להם עקב מותו של המנוח, בעלה של התובעת.

המנוח, יליד 27/4/71, נהרג בתאונה מיום 8/2/00, בעת שעבד אצל הנתבעת מס' 1, סלקום ישראל בע"מ (להלן: סלקום) כטכנאי אתר תא לביצוע עבודות תחזוקה ותיקון תקלות באתרי השידור והקליטה של הרשת הסלולרית באזור הצפון. התאונה ארעה בשעה שטיפס המנוח על אנטנה באתר 21 במרכז רסקו בנצרת עלית (להלן: אתר 21), כדי לתקן תקלה.

סמוך לשעה 18:00 נפל המנוח מראש האנטנה, נחבט בקרקע ומצא את מותו.

 

2.         בישיבת בית המשפט ביום 23/3/04 לבקשת התובעים, הותר תיקון כתב התביעה לעניין השלכתו של פס"ד אטינגר (ע"א 140/00, 550/01 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח (4) 486, להלן: הלכת אטינגר) על תביעה זו (ראה החלטה בעמ' 27 לפרוטוקול)). התובעים טענו לזכויות בעיזבון המנוח ולפיצוי בגין הפסד ההשתכרות בשנים האבודות. כפועל יוצא, נשמרה זכותם של הנתבעים להתגונן ולהביא ראיותיהם (ראה החלטה מיום 17/6/04).

משהודיעו הצדדים כי אין בכוונתם להביא ראיות ו/או להשמיע עדויות נוספות, ניתן צו לסיכומים.

הצדדים חלוקים בשאלת האחריות לקרות התאונה וכן בשאלת גובה הנזק.

3.         לאחר סיום הגשת הסיכומים חזרו התובעים והמציאו הודעה על תוספת אסמכתאות כתגובה לטענת הנתבעת בדבר העדר זכאות לניכוי תשלומי "עתודות". אסמכתאות שביקשו לצרף הן: ע"א 5915/96 שיבם נ' שיבם, תק-על 99(3) 249 וכן ת"א (ב"ש)  10/94 נציגות יורשי אבשלום מיכאלי נ' תדיראן בע"מ (כבוד השופט ב' אזולאי). עותקים מפסקי-הדין צורפו להודעה. ההודעה לא הוגשה על דרך של בקשה.

 

על אף שמדובר בפסיקה שממילא מצויה או אמורה להימצא בידיעת בית המשפט, ראוי היה לצרף אסמכתאות אלה על דרך הגשת בקשה והמצאת עותק ממנה לב"כ הנתבעים.

למרות האמור, מאחר שכאמור מדובר בפסיקה, אין זה מן הנמנע כי בית המשפט היה נדרש לעיין בפסקי דין אלה, גם אלמלא הוצגו על ידי הצדדים. מן הטעם האמור  התקבלו  אסמכתאות אלה ועמדו לעיונו של בית המשפט.

 

יום האירוע והרקע לקרות התאונה:

4.         ביום התאונה, ביצע המנוח יחד עם עובד חדש, מר אושרי כהן (להלן: אושרי) אותו חנך במסגרת העבודה, מספר עבודות תיקונים באתרים שונים של סלקום. יום העבודה של השניים החל בשעה 8:30, כלל ביקורים במספר אתרים ודרש פעילות פיזית, בין היתר גם הצורך לטפס על אנטנות גבוהות לשם ביצוע התיקונים, כאשר עבודת הטיפוס התבצעה על ידי המנוח בלבד.

 

סמוך לשעה 15:30 קיבלו השניים הודעה על תקלה באחד מאתרי סלקום, אתר מס' 91. השניים נדרשו לאתר את מוקד התקלה ולתקנה. בחלוף הזמן ומשלא הצליחו לאתר את מקור התקלה באתר 91, נסעו למקום האירוע, אתר מס' 21, כדי לנסות ולאתר את מקור התקלה באתר זה.

המנוח, שהיה היחיד מבין השניים בעל אישור לטיפוס לגובה על אנטנות, טיפס  בסביבות השעה 18:00 על האנטנה שהייתה במקום, שעה שאושרי נשאר למטה בחדר הבקרה. משהגיע המנוח לראש המגדל דיברו המנוח ואושרי ביניהם במכשירי הטלפון הסלולרי שהיו ברשותם, ובמהלך הבדיקות לאיתור התקלה, שביצע המנוח בציוד המותקן על המגדל, ביקש לקבל דיווח מאושרי על מצב המכשור האלקטרוני המותקן בחדר הבקרה, תוך הוראות שהעביר לו המנוח לתיקון מספר רכיבים אלקטרונים בציוד המותקן בחדר (ראה ת/1 - דוח חקירת תאונת העבודה).

בעת שאושרי היה בחדר הבקרה, שמע חבטה, יצא מחדר הבקרה ומצא את המנוח מוטל על הקרקע ללא רוח חיים.  על גופו של המנוח הייתה רתמת הבטיחות (להלן: התאונה).

עוד צוין בדוח חקירת התאונה, כי בראש המגדל היה תלוי תיק נשיאה, שהכיל על פי העדויות מד אותות תקשורת בו נעזר המנוח ככל הנראה לאיתור התקלה ותיקון המשדר סמוך למועד התאונה.

בדיקת פרופילי המתכת, המותקנים בסמוך לקופסת המשדר, שיש להניח כי המנוח עמד עליהם עובר לתאונה, מעלה כי לא נראו בהם סימני שבירה כשל או ערעור.

עוד נמצא כי המנוח לא היה מצויד בדיבורית אישית המחוברת למכשיר הטלפון הנייד. ועוד, המנוח לא השתמש באמצעי תאורה.

מכאן שאין למעשה ראיות ישירות לנסיבות אירוע התאונה. הממצאים והמסקנות הם פועל יוצא מראיות נסיבתיות מצטברות.

 

דו"ח החקירה:

5.         בדוח התאונה הועלו האפשרויות הבאות לתאונה:

"3.        עפ"י הממצאים המפורטים לעיל, ובהנחה שהמנוח היה מצויד באמצעי

בטיחות תקינים שסופקו לו על ידי החברה ואשר היו דרושים לו על מנת

לבצע את עבודתו בבטחה, אני מניח, שנפילתו נגרמה באחת

מהאפשרויות הבאות:

א.         בעת שטיפל בקופ' במשדר ניסה לעבור בחלקי המגדל לבדיקת ציוד אחר הקשור בתקלה וזאת כאשר הוא לא קשור בכלל עם חבל הביטחון לחלק קונסרוקטיבי של המגדל ואז נפל.

ב.         שעת התאונה 18:00 מצביעה על כך שהעובד נמצא על המגדל בחשיכה

            בהעדר תאורה טבעית ואמצעי הארה מלאכותיים, סביר להניח שבעת שרצה לעבור בחלקי המגדל, הוא לא ראה להיכן הוא קושר את עצמו עקב החשיכה, ואז נפל".

 

המפקח סבר שהתאונה יכולה הייתה להימנע אילו חידוש העבודה היה מתבצע למחרת באור היום ואילו העובד היה מאבטח עצמו היטב לחלקי המגדל באמצעות ציוד המגן שהיה על גופו.

 

טענות בעלי הדין:

6.         ב"כ התובעים טוענת כי אין לנתק את אירוע התאונה מהקשרו של יום עבודה עמוס שהחל בשעה 8:30 ובמהלכו נדרש המנוח לעבודה פיזית קשה ולטיפוס לגובה על לפחות 5 אנטנות, כך שבהגיעו בשעת ערב מאוחרת לאתר, לאחר כ- 10 שעות עבודה, היה המנוח לאחר יום מאמץ. יתרה מזאת, מצביעה ב"כ התובעים על כך שבן זוגו לעבודה של המנוח, היה עובד חדש, ללא אישור לטיפוס ומשכך נדרש המנוח לבצע את כל משימות הטיפוס המאמצות לבדו, ללא אפשרות לחלוקת הנטל.

התובעים מבקשים לפיכך, לקבוע כי התאונה ומותו הטרגי של המנוח, אירעו בשל רשלנותה הבלעדית של סלקום.

 

7.         הנתבעות מדגישות, כי עבודה הכרוכה בטיפוס לגובה, אינה מוסדרת בחוק ו/או בתקנות וכי סלקום פעלה בהתאם להנחיות פנימיות ונהלי בטיחות עצמיים (נוהל טיפוס על מגדלי אנטנות (מספר 62- 152-EN. להלן: נוהל הטיפוס) (מהדורה 9) מצורף לתצהיר אילן צחי נ/4).

הנתבעות ממקדות את טיעוניהן בהתנהגותו של המנוח בעת הטיפוס באתר 21, ובחריגתו לטענתן מנוהלי הבטיחות המחייבים. לטענתן התאונה ארעה בשל אשמו המלא של המנוח, בהתעלמו מנהלי הטיפוס הנדרשים, זאת ללא קשר למספר שעות העבודה שנדרש המנוח לעבוד ביום האירוע או בשעת הטיפוס המאוחרת. ביתר פירוט טוענות הנתבעות כי המנוח חרג מנוהלי הבטיחות משום שלא עשה שימוש באמצעי טיפוס המכונה "עכבר", שאמור היה להגן עליו מנפילה.

עוד טוענות הנתבעות, כי לא נפל כל פגם בנהלי הבטיחות לעבודות טיפוס אשר היו קיימים עובר למועד התאונה, וכי זו לא התרחשה בשל כשל בנהלים, אלא דווקא משום שהמנוח חרג מהם.

 

עדכון הנהלים מעת לעת, לאחר התאונה, לטענתם, לא נעשה בעקבות התאונה נשוא תביעה זו, ואינו מעיד שקודמיהם היו לא ראויים. תיקון הנהלים נעשה בהתאמה לאמצעים חדישים יותר בשוק, המאפשרים הגברת הבטיחות. הנתבעות מבססות טענתן זו על עדותו מר סימן-טוב קרקו (בעמ' 126 לפרוטוקול), אשר אמון על עדכון נהלי הבטיחות וכן על עדותו של מר צחי אילן (בעמ' 115 לפרוטוקול) שהיה בעת התאונה, מנהל תחום אתרי תא בסלקום.

 

על בסיס הרקע הכללי הנ"ל, מציינות הנתבעות, כי ביום 20/12/99, כחודש וחצי בלבד לפני מועד האירוע, חתם המנוח על טופס הוראות ונהלים (מצורף נספח ו' לתצהיר אילן צחי נ/4) ומכך מבקשות הן לקבוע, כי הכיר המנוח את נהלי הטיפוס על בוריים, לרבות הוראות הבטיחות הנלוות.

לטענת סלקום, לא עשה המנוח שימוש באף אחד מאמצעי הבטיחות הנ"ל, ומשעשה כן, חרג מהוראות הבטיחות. לכן, משבחר המנוח לפעול שלא בהתאם להוראות הבטיחות שניתנו לו, הביא בכך לגרימת מותו.

את מסקנתם האמורה מבססות הנתבעות, בין היתר, על פעולת השחזור שנעשתה על ידי מר קרקו כפי שתועד בקלטת CD (סומן נ/7). על פי השחזור האמור, אילו הקפיד המנוח על השימוש בעכבר כאמצעי אבטחה מפני נפילה, הייתה הנפילה נמנעת. מכאן, שאין חשיבות לכך שזמן ביצוע העבודה היה בשעות החשכה, ואין לראות בנתון זה, גורם לתאונה.   

 

דיון ומסקנות בשאלת החבות:

8.         לדברי סלקום, בטרם מבצע אחד מעובדיה טיפוס, עליו ללבוש רתמה, שאליה מחובר "העכבר", שאותו יש לחבר לכבל הביטחון המותקן דרך קבע על האנטנה לכל אורכה. באופן זה, אם מאבד העובד במהלך הטיפוס את אחיזתו ונופל מסולם הטיפוס, ננעל העכבר על כבל הביטחון ומונע את הנפילה. בנוסף, בהגיע העובד לראש האנטנה, אמור הוא לקשור עצמו באמצעות כבל נוסף בנקודת העבודה, שהוא כבל עגינה, המאפשר לעובד לפנות את ידיו לצורכי ביצוע העבודה.

לכן, ככלל וככל שישנה שמירה על כללי הבטיחות, עם תחילת ביצוע העבודה לאחר הטיפוס, מאובטח העובד בשני אמצעים: העכבר המחובר לכבל הביטחון וכבל העגינה המחובר אל התורן.

יתרה מזאת, לטענת הנתבעות, בשום שלב שהוא, של הטיפוס ו/או התיקון אין העובד אמור לשחרר את תפיסתו של העכבר. בהתאם לנהלים, על העובד להיות תמיד מאובטח במקסימום האמצעים האפשריים.

לטענת סלקום הרתמה, העכבר וכבל העגינה הם מציודו האישי של כל טכנאי סלקום הנדרש לטיפוס במהלך עבודתו השוטף, כשתקינות הציוד נבדקת אחת לשנה. העובד עצמו עובר הסמכה לטיפוס וכן רענונים תיאורטיים ומעשיים, אחת לתקופה הן של הטיפוס והן של הנהלים הכרוכים בטיפוס. ועוד, אין חולק כי במקרה זה לא עשה המנוח שימוש בעכבר.

לפיכך, כל אי הקפדה על נוהלי הבטיחות היא בגדר רשלנותו הבלעדית של העובד, וזו המסקנה המתבקשת לטענתה, גם במקרה זה.

 

9.         נראה כי למרות טענות סלקום, כפי שפורטו לעיל, המסקנה המתבקשת לאחר בחינת כלל הראיות היא, שאין סלקום פטורה מחובתה כלפי המנוח בגין תאונה זו. עולה כי השימוש ב"עכבר" נועד למנוע נפילה בשלב הטיפוס והירידה בלבד והוא אינו מהווה מענה בטיחותי בזמן ביצוע עבודת התיקון בראש האנטנה, במיוחד כאשר לא ברור אם בעת איתור התקלה, לא נדרש המנוח להרחיק למקום בו לא יכול היה עוד להיות מחובר לעכבר. ולכן גם אם הוכח שהמנוח לא עשה שימוש ב"עכבר", עובר למועד הנפילה, אין בכך בלבד כדי לשחרר את סלקום מחבותה לתאונה. מסקנה זו מתחזקת גם לאור הפגמים הנוספים בדרך התנהלות העבודה, שגרמו גם הם לתאונה.

10.        לעניין נוהלי העבודה בנוגע לטיפוס ראוי להפנות לסעיף 5.4.15 לנוהל הטיפוס, שנקבע על-ידי סלקום, בו נקבע כי:

"לא יעלה טכנאי על מגדל מעל 6 מטר ללא התקן בטיחות ("עכבר").

הטכנאי יישאר קשור אליו במשך הטיפוס על העמוד, ובעת הירידה ממנו"

(ההדגשות אינן במקור).

 

משמע, שעל-פי לשון ההוראה של נוהל הטיפוס, ה"עכבר" נועד לשלב הטיפוס והירידה בלבד, ואילו משמגיע העובד המטפס לראש האנטנה, עליו לקשור עצמו באמצעות חגורת בטיחות וחבל בטיחות שהוא כבל עגינה.

המסקנה מן האמור לעיל היא, שבפועל, שימש ה"עכבר" את העובדים המטפסים רק בשלב הטיפוס או הירידה ולא בזמן ביצוע העבודה עצמה. מסקנה זו ניתן להסיק גם מעדותם של העובדים שהעידו בבית המשפט, ולפיה הם לא עשו ב"עכבר" שימוש, מעבר לשלבי הטיפוס והירידה.

 

בהתאם לעדותו של מר איל אשל, טכנאי אתר תא העובד בסלקום, מטעם התובעים, העובד מתנתק מה"עכבר" עם הגיעו למפלס העבודה הרצוי ומתחבר לכבל העגינה (עמ' 35 לפרוטוקול).  כך שבזמן ביצוע העבודה הוא אינו מחובר לשני אמצעי אבטחה, זאת בניגוד לטענת הנתבעים. כך גם עולה מתשובתו של העד רוימי, הממונה הישיר של המנוח עובר למועד התאונה (בעמ' 99 לפרוטוקול). גם על פי עדות זו, משמגיע העובד לגובה העבודה הרצוי, הוא נוהג להשתחרר מה"עכבר" ונותר קשור בחבל החביקה (ככל הנראה מדובר בכבל העגינה – ש' ו').

יש אפוא לקבוע כי "העכבר" אמור לשמש כאביזר בטיחות בעת הטיפוס והירידה מהאנטנה בלבד, ואינו אמצעי הבטיחותי המתאים בעת ביצוע העבודה במרום האנטנה. וכי בעת ביצוע העבודה, מתנתק העובד מ"העכבר" ומתחבר לכבל העגינה.

בענייננו, לא הוכח כי הנפילה הייתה בשלבי טיפוס או ירידה דווקא.

 

11.        טענה נוספת המועלית על ידי התובעים ושיש לקבלה היא, כי לא זו בלבד שבעת העבודה משתחרר העובד מה"עכבר" ונותר מאובטח באמצעות כבל העגינה בלבד, אלא שאם צריך העובד לשפר עמדתו, כדי שתהא לו נגישות קלה יותר למקום התיקון, הוא נדרש לעיתים להשתחרר אף מאחיזתו של כבל העגינה, לעבור למקום האחר הרצוי לו לצורך המשך העבודה ולשוב ולקשור עצמו. כך יוצא שבשלב בו העובד "משפר" את עמדתו הוא נמצא בגובה רב ללא אמצעי אבטחה  שיכולים למנוע את נפילתו, וזאת גם כאשר העובד ממלא אחר הוראות הבטיחות בדווקנות.

יש מקום לציין כי לא נפסלה האפשרות שהמנוח נהרג באותו שלב בביצוע העבודה.

 

לטענת התובעים זהו אחד התרחישים האפשריים לתאונה. לטענתם סביר כי היה צריך המנוח לשפר את עמדתו, לצורך תיקון התקלה וכך בשעה ששיפר עמדתו, ונותר לא מאובטח לתקופת מה, בה היה אמור להעביר את כבל העגינה למקום אחר, איבד ככל הנראה את שיווי משקלו ונפל. לחיזוק טענותיהם, מוסיפים התובעים וטוענים כי לאחר התאונה, נשוא תביעה זו, הוסף כבל בטחון נוסף, כאמצעי נוסף להגנה מפני נפילה מגובה – טבעת עגינה או מונוקוש- שהוא אמצעי המורכב משני ווים להבטחת התנועה מהסולם אל עמדת העבודה ובעת העבודה עצמה.

 

יש לקבל גרסה עובדתית זו כגרסה האפשרית לקרות התאונה. בנסיבות כאלה יש גם משקל לעומס העבודה שנשא בו המנוח ביום התאונה, קודם לאירוע התאונה, ולהיותו מלווה על ידי עובד אחר שהיה באותו שלב חניך.

 

12.        בהתאם לעדותו של מומחה הבטיחות, מטעם התובעים, מר סעדי סלים (להלן: סלים) (מסומן ת/7, בעמ' 51 לפרוט') שינוי מיקום תוך כדי עבודה בגובה, מתבקש מדי פעם, משום שכבל העגינה אורכו 1.5 בלבד ויש צורך לעיתים לנוע כדי להגיע לרכיבי ציוד רחוקים יותר. במצב הנתונים כפי שהיה עובר למועד התאונה יוצא, כי גם אם נוהלי הבטיחות חייבו חיבור של ה"עכבר" לכבל הביטחון לאורך זמן העבודה כולה, הרי שבפועל לא ניתן להישאר מחוברים כל העת משום שלעיתים נדרשת עבודה מרוחקת גם מכבל הביטחון, אשר דורשת התנתקות, ולו זמנית, מאמצעי הבטיחות.

 

על אף שהעדות מטעם הנתבעים הייתה שונה, יש בעקרון לקבל את גרסת התובעים, ויש לקבוע כי לא היה בעדות הנתבעים לשלול את גרסת התובעים.

 

13.        בהתאם לעדותו של מר קרקו סימנטוב (עמ' 112 לפרוטוקול) מטעם הנתבעים, אין מצב בו העובד אינו קשור. בזמן הטיפוס העובד מחובר באמצעות ה"עכבר" לכבל הביטחון. בהגיעו למפלס העבודה, מתקן הבטיחות מורם לגובה העבודה של העובד וכאשר יש צורך בשיפור עמדה והעברת מקום החיבור של כבל העגינה, הרי שכבל הביטחון המחובר לעכבר, מאפשר תזוזה של כ- 2 מטרים, עד לנקודת החיבור הבאה של כבל העגינה, שרחוקה מקסימום ב- 2 מטרים. לעמדת הנתבעים, בהתאם לחוות דעת זו, הרי שאם העובד שומר על כל נהלי הטיפוס ועושה שימוש בכלל אמצעי הבטיחות המוצעים, הרי שהוא אמור להישאר מאובטח ב- 100% כהגדרת סימנטוב, לכל אורך העבודה ואין שלב בו הוא אינו מאובטח, גם בשלבים של שיפור עמדה.

אין בדעתי לקבל את המסקנה האמורה, במיוחד כאשר לנסיבות התאונה מצטרף גורם החשיכה. גם כאשר נשמרים כללי הבטיחות, עדיין ישנה האפשרות של "תיקון עמדה" ובאותה עת, יכול להיווצר מצב גם אם הוא קצר, שהעובד לא יהיה קשור, במיוחד כאשר העבודה מתבצעת בחשכה    ולא ניתן להעריך נכונה מרחקים.

 

יתר על כן, אין להתעלם מן העדויות לפיהן המטפסים היו משתחררים מהעכבר משהיו מגיעים לאזור העבודה, ובהתאם לאמצעי הבטיחות שהיו נהוגים עובר למועד התאונה היו מאובטחים באמצעות כבל העגינה בלבד, כך עולה גם מתשובתו של רוימי הממונה הישיר בעת התאונה לשאלת בית המשפט (עמ' 88 לפרוטוקול). ועוד, כאמור, עלולים להיווצר מצבים שאם היו תיקוני עמדה, הרי שבשל היות כבל העגינה קצר, לא יהיה העובד קשור.

 

14.        ועוד, גם אם הייתה הוראה על הצורך לעשות שימוש ב"עכבר" לא רק לצורך הטיפוס, וכי אין מקום גם להשתחרר מ"העכבר" עד אשר מחליפים את האבטחה בכבל העגינה, הרי שהשימוש ב"עכבר" לא תמיד נשמר בפועל.

מכאן, שגם אם יש צורך לעשות שימוש ב"עכבר" באופן שהעובד יהיה מחובר לאמצעי בטיחות כלשהו בעת ביצוע העבודה בגובה, הרי שאין להתעלם מעדויות של עובדים אחרים, אשר העידו כי השימוש בעכבר אינו נוח ומסרבל. כך למשל, ניתן להפנות לעדותו של איל אשל (בעמ' 36-37 לפרוטוקול). עד זה הבהיר, כי הוא לא נוהג להשתמש באמצעי הבטיחות משום העדר נוחות בעבודה ועל השימוש בעכבר הוסיף "לא השתמשתי בעכבר כי זה מסרבל".

לדבריו, לפני התאונה לא נהג להשתמש בעכבר גם לא בקסדה, אחרי התאונה "נפל האסימון" (עמ' 38). עד זה עוד הוסיף והבהיר שישנם מצבים שבהם אינו קשור לשום דבר וזאת כאשר הוא פותח את החבל מעביר את החבל למקום החדש וקושר שוב (עמ' 39).

עד זה הוסיף והסביר כי היום אל הגובה עולים בסולם וכאשר הוא מגיע לגובה העבודה הרצוי מתחברים לאביזר נוסף מונוקש (חבל בטחון), ומתנתקים מהעכבר ונעשה חיבור למקום העבודה (עמ' 35). אמנם חלו שינויים באופן ביצוע העבודה, והגם שלא יכול היה העד לאשר אם השינויים קשורים לתאונה, הרי שמכלל הראיות עולה, וכפי שיפורט בהמשך כי אלה בוצעו לאחר התאונה.

15.        בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת הנתבעים, כי העובדים כמו העובד, איל אשל, מודעים לחבותם להשתמש באמצעי הבטיחות וביניהם ה"עכבר" בעת הטיפוס והעבודה בגובה, ואם בחרו שלא לעשות כן בשל סרבול וחוסר נוחות אישית, הרי שכל פגיעה בם היא פועל יוצא של הסתכנות מרצון או התרשלות של העובד בלבד. לעניין זה הפנו הנתבעים לעדויות מטעם התובעים לפיהן החלו העובדים להקפיד על שימוש באביזרים אלו, רק  לאחר מותו של המנוח כשהבינו את הסיכון הכרוך בעבודה מסוג זה.

גם ראיות אלה, אין בהן כדי לשחרר את הנתבעים מחובתם.

 

16.        הלכה פסוקה היא כי חובת המעביד אינה רק להעביר הוראות בטיחות לעובדים ואינה מסתיימת במתן הסבר על מסוכנות בשל אי הקפדה עליהם, אלא על המעביד לדאוג שאמצעי הבטיחות יהיו שמישים ושניתן יהיה לבצע את העבודה תוך שמירה על אמצעים אלה. יתר על כן חובת המעביד הינה לוודא שמירה קפדנית של ביצוע העבודה, תוך יישום מלא וקפדני של הוראות בטיחות אלה.

כפי שכבר הערתי בת"א (חיפה) 152/00 (קוגן נ' מטלאון תעשיות (1994) בע"מ ואח', תק-מח 2005 (1) 400):

"אין די בכך שהמעביד דואג לקיומם של אמצעי הגנה במקום העבודה. הנתבעת

גם לא יכולה לצאת ידי חובתה בכך שהיא מזמינה מדי פעם ניידת של המכון

לבטיחות וגהות, אלא עליה לחזור ולבדוק אם הוראות הבטיחות מבוצעות בפועל,

בין ע"י פיקוח מבוקר... ובין בדרך של מתן הדרכות חוזרות".

 

לעניין זה יש להפנות גם לע"א 662/89 (מ"י נ' קרבון, פ"ד מה (2) 593), שם הבהיר ביהמ"ש כי מאחר שהשליטה נמצאת בידי המעביד, עליו לדאוג לקיום תנאי עבודה נאותים ואף לפקח על אמצעי הזהירות (שם בפיסקה 6 לפסה"ד). על עקרון זה חזר בית המשפט גם בע"א 477/85 (בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415), שם נקבע כי החובה החלה על המעביד היא גם לדאוג לקיומה הלכה למעשה של שיטת עבודה בטוחה.

זאת ועוד, חובת הפיקוח המוטלת על המעביד עולה בקנה אחד עם הכלל לפיו עובד מבקש למלא את רצונו של המעביד ולבצע את העבודה הנדרשת ממנו במהירות וביעילות המרבית, גם אם אינו שם עצמו ובטיחותו במקום הראשון. לכן החובה לעשות כך מוטלת על המעביד (ראה לעניין זה גם ע"א 3769/97 דהן ואח' נ' אביבה דני ואח', פ"ד נג (1) 581, 587-588). ולכן, רמת הזהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדיו גבוהה מזו של העובד כלפי עצמו. המעביד הוא זה שאחראי ליצור סביבת עבודה בטוחה. 

 

לכן אין בדעתי לקבל את טענת הנתבעים לפיה, בחירת העובדים בכלל, והמנוח, בפרט, שלא להקפיד על הוראות הבטיחות ולא לשמור על קשירה כלשהי במהלך ביצוע העבודה, היא בחירה של העובדים שנעשתה מתוך פזיזות ו/או מחוסר מודעות לסיכון הכרוך בכך, עד כדי שימת החבות כולה על העובדים עצמם. יחד עם זאת, בענייננו יש מקום להתחשב בכך בשאלת האשם תורם שייוחס למנוח.

 

17.        יש עוד לקבל את טענת התובעות, כי השחזור שבוצע על-ידי הנתבעת אין בו כדי לשלול את אחריות סלקום. המנוח כטכנאי שנדרש לביצוע התקלה שוחח גם בטלפון הנייד שהיה ברשותו, עובר למועד התאונה, מבלי שלמכשיר הייתה דיבורית, כך שניתן לקבל את טענת התובעים, כי עובר למועד התאונה היו ידיו עסוקות בהחזקת הטלפון הנייד או לפחות ידו האחת.

כמו כן שאלת התאורה היא בהחלט נתון נוסף שתרם אף הוא לתאונה. השחזור בוצע בשעה 16:00 ואילו בעת התאונה הייתה חשכה. השחזור לא התעכב על תיקון תקלה ולא נדרש לאתר את מקום התקלה ובחשיכה.

זאת ועוד, סל הכלים אליו ניסה להגיע מר קרקו בשחזור ומבלי להתנתק מהעכבר, אין בו כדי להוכיח כי זה היה במרחק הקטן מ-2 מטר. אין גם לפסול אפשרות לפיה המנוח חיפש את התקלה, ויש בהחלט מקומות בראש התורן שאליהם לא ניתן היה להגיע ללא התנתקות מן העכבר. ועוד, כפי שעולה מן העדויות ומדו"ח הפתולוג עובר למותו היה המנוח חגור ברתמת בטיחות ואליה צמוד היה כבל בטחון.

מן הטעמים האמורים יש לקבוע כי הוכחה חבות סלקום לתאונה.

 

18.        לביסוס המסקנה האמורה יש להוסיף את הממצאים הבאים:

העדר מינוי ממונה בטיחות בפועל: סעיף 25 לחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד-1954 (להלן: חוק ארגון הפיקוח), יחד עם תקנה 4 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על הבטיחות), תשנ"ו-1996, מחייבים להחזיק במקום עבודה המונה חמישים עובדים או יותר, ממונה בטיחות. על-פי הראויות שהוצגו, ולמרות העובדה שסלקום הוקמה עוד בשנת 1995 והיא בוודאי מונה יותר מ- 50 עובדים, מונה ממונה בטיחות לראשונה ב- 1/4/2000, בעוד שהתאונה אירעה ב- 8/2/2000. כלומר, מינוי ממונה הבטיחות לראשונה נעשה רק לאחר התאונה. הדברים הוזכרו במפורש בדו"ח מפקח העבודה של משרד העבודה מר יוסף מרבנט, מפקח העבודה באגף הפיקוח על העבודה במשרד העבודה (להלן: מרבנט או המפקח), אשר ערך את דוח חקירת התאונה (ת/1). גם בעדותו בבית המשפט הודה המפקח, כי לפני התאונה לא היה ממונה בטיחות (עמ' 31) וכי הממונה לבטיחות מונה לאחר התאונה (ת/5, עמ' 33 לפרוטוקול).

ממונה בטיחות אילו מונה, יכול היה לעמוד על אופן התנהלות העובדים בטיפוס לגובה ואי השימוש בעכבר, קודם לתאונה, בשל היותו שימוש מסורבל.

 

העדר הקמת ועדת בטיחות ומינוי נאמני בטיחות, בניגוד לנדרש בסעיף 10 לחוק ארגון הפיקוח:

על-פי העדויות שהוצגו – עדותו של מר אילן צחי, קיימת ועדת בטיחות מסלקום הפועלת אכן אחת לחודש, אך זו פעילה רק מהשנתיים האחרונות (עדותו ניתנה ב- 23/4/04) כלומר הוועדה פעילה רק משנת 2002 - שוב ליקוי שתוקן רק לאחר התאונה.

קיומה של וועדה כגון זו בה מיוצגים נציגי העובדים ונציגי המעביד, יכולה הייתה לעמוד בשלב מוקדם על אי הקפדה על הנהלים ועל הצורך לעקוב אחר הבעייתיות באופן השימוש באביזרי הבטיחות בטיפוס על אנטנות.

 

בפועל התברר שהמנוח עבד שעות עבודה ממושכות וטיפוס לגובה, כאשר היה מלווה בחניך בלבד (לעניין זה ניתן להפנות לדו"ח התאונה, ואין למעשה מחלוקת בנתון האמור). המנוח בלבד היה מוסמך לטיפוס, כך שבפועל לא היה עמו עובד נוסף אשר יכול היה להתחלק עמו, במהלך יום העבודה, בעבודת הטיפוס.

על-פי העדויות שהוצגו שיטת העבודה הנוכחית בסלקום, כאשר העבודה כרוכה בטיפוס מתבצעת בשליחת שני עובדים שהם "מוסמכי טיפוס".

לא ניתן לשלול אפשרות כי העייפות של המנוח תרמה לתאונה.

 

19.        כאמור, סלקום ביקשה להדגיש כי עובר למועד התאונה לא הוסדר נושא הטיפוס לגובה בהוראות חוק, ודווקא בשל עובדה זו שמה סלקום דגש על התקנת נוהלי בטיחות משלה, תוך שימת לב מיוחדת על נוהלי טיפוס לגובה, ולענייננו, הפנתה לנוהל טיפוס על מגדלי אנטנות – נוהל 62-152 EN -  (מהדורה 9 – נ/4).

אין חולק לגבי קיומו של נוהל זה, ומן הטעם האמור, כפי שיפורט בהמשך יש גם לייחס למנוח אשם תורם ובשיעור לא מבוטל, ואולם, כפי שצוין לעיל, אין די באלה והיה על סלקום להקפיד הקפדה יתירה על יישומם בפועל.

יתר על כן, דווקא במצב נתון כגון זה, כאשר מדובר בנוהל פנימי המחייב בדיקה מחודשת, היה מקום למנות ממונה בטיחות וועדת בטיחות, לחזור ולבחון את הנוהל הקיים ואופן יישומו בשטח.

ועוד, דרישת סלקום מעובדיה, כי הם יודיעו למעביד כי הם עייפים (סעיף 10 לסיכומיה) והפנייה בנושא זה לנוהלי העבודה, אינה יכולה לשחרר את סלקום מחובתה לתאונה. בדיקת היקף העבודה ומספר שעות העבודה שמבצע כל עובד, לצורך מניעת תאונות מיותרות עקב עייפות היא מחובתו של המעביד. גם אם קיימת חובת מתן הודעה על עייפות מטעם העובד, אין חובה זו שווה לחובת המעביד, ובכל מקרה אינה באה במקומה.

סלקום טענה עוד, כי אין כל קשר סיבתי בין התאונה לבין שינוי נוהלי הבטיחות ו/או הוספת אמצעי בטיחות נוספים וכי הדבר נעשה ללא קשר לתאונה, במסגרת רוטינת התייעלות.

אין לקבל טענה זו. כפי שפורט לעיל, תוך התייחסות לליקויים השונים שעלו מאופן התנהלות סלקום בנושא זה, היה בכל אחד מן הליקויים שתוקנו בינתיים, כדי לתרום למניעת התאונה, ודי בכך כדי להצביע על קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש.

 

כפי שציינה סלקום עצמה בסיכומיה (סעיף 3 בעמ' 9), סלקום לא ידעה שהעובדים לא עשו שימוש בכל אביזרי הבטיחות שניתנו לעובדיה, וגם אם מדובר היה במקרים לא רבים, אלה היו קיימים. אי ידיעה זו אשר גררה אחריה גם אי טיפול בבעיה, היא התרשלות של סלקום, במיוחד כאשר ידיעה זו יכולה הייתה להגיע אליה, אילו הקפידה על מילוי הוראות חוק ארגון הפיקוח ותקנותיו.

 

20.        אעיר עוד, שטענת סלקום כי התובעת לא הוכיחה חבות של סלקום בין היתר, מאחר שנמנעה מהבאת עדים (סעיף ה בעמ' 9 לסיכומי הנתבעת), למעט  את מר אייל אשל בלבד, ולכן יש להסיק כי כל יתר הטכנאים הקפידו על הוראות הבטיחות, דינה להידחות. מסקנה כזו אינה תואמת את תוכן עדויות העדים שנחקרו בבית המשפט, ואינה מסקנה מסתברת.

 

עוד יש לדחות את טענת הנתבעת בדבר הרחבת חזית (ראה סעיף I בעמ' 15 לסיכומים).  משהועלתה הטענה בדבר רשלנות ואי הקפדה על נוהלי עבודה (ראה סעיף 8 לכתב התביעה) הרי זו כוללת גם הפרה של הוראה חקוקה (במיוחד לאור ס"ק י"ב בסע' 8 לכתב התביעה), ומשעלו הדברים מדו"ח התאונה של מפקח משרד העבודה, נשמרה גם זכות ההתגוננות של הנתבעת.

 

לעובדות אלה יש להוסיף את שעת ביצוע העבודה כגורם חשוב נוסף לתאונה.

 

שעת ביצוע העבודה:

21.        נתון נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שעת ביצוע העבודה, כגורם נוסף לחבות סלקום לתאונה, מצד אחד, ולאשם תורם מצד המנוח, מצד שני.

אין חולק כי העבודה נעשתה בסביבות השעה 18:00 בחודש פברואר, כך שבשעת האירוע שררה חשכה מוחלטת. בהתאם לחוות דעתו של מפקח משרד העבודה, מר מרבנט (מסומן ת/1) שקיעת החמה באותו יום הייתה בשעה 17:19 ובשעה 18:00 "...לכל עניין אזרחי זהו מצב של חושך מוחלט".

בניגוד לתצהיריהם של רוימי ואילן צח, שניסו לטעון כי ביצוע העבודה לא היה דחוף, וניתן היה להמתין עם ביצוע העבודה עד לשעות הבוקר, הרי שגם בהתאם לעדותו של אושרי במשטרה וגם בהתאם לעדותו של אילן צח, שהעיד מטעם סלקום, בחקירה הנגדית, מדובר היה ב"תקלה מבצעית" הנחשבת לתקלה שיש לטפל בה מיידית.

השימוש, באותו מועד, בביטוי "תקלה מבצעית" מעיד, גם בהתאם לסע' 5.4.8 לנוהל הטיפוס שמדובר בתקלה שאינה סובלת דיחוי עד אור הבוקר, ומשכך יש לטפל בה באופן מיידי, אף בשעות החשכה, זאת בכפוף לאישורים מיוחדים לטיפוס בשעות חשכה מאת מנהל מחלקת תפעול ובכפוף לאספקת אמצעי הבטיחות הנדרשים לרבות אמצעים לתאורת לילה. 

עוד עולה מעדותו של אילן צח, כי גם הממונה הישיר, רוימי וגם הוא עצמו כמנהל תא צפון 1, ידעו מעט לפני רדת החשכה, בסביבות השעה 16:45, כי התקלה עדיין לא תוקנה ושהעובדים, המצויים במקום התאונה, המנוח ואושרי, ממשיכים לטפל במוקד התקלה, למרות הקרבה לשעות החשכה.

 

על פי פלט השיחות של המנוח, דיבר המנוח עם הממונה עליו לפני שטיפס לגובה, כך שהממונה ידע או אמור היה לדעת מתי החלה העבודה באתר 21 (עמ' 76 ש' 24-25 דברי עו"ד לביא).

על אף זאת, לא הורה להם מי מהמנהלים להפסיק את העבודה, מי מהם לא מצא לנכון לרענן את נוהלי העבודה בחושך לעובדים אלו, וכן לא דאג מי מהם לספק לעובדים אמצעים לתאורת לילה ולהפסיק את העבודה זמנית עד לקבלתם של אלו.

 

22.        סעיף 5.4.8 לנוהל הטיפוס קובע:

"ככלל אין לטפס על מגדל אנטנה בשעות חשכה. יוצא מכלל זה רק אם קיימת

סיבה מבצעית שאינה סובלת דיחוי עד אור הבוקר, יאושר הטיפוס ע"י מנהל

מחלקת תפעול הרשת אשר יוודא וינקוט בכל אמצעי הבטיחות הנדרשים וידאג

לתאורה באתר הטיפוס"

לעניין זה יש לקבוע כי גורם שעת ביצוע העבודה מהווה נסיבה מצטברת נוספת שיש בה כדי להטיל את האחריות על סלקום. הגם שיש בנתון זה גם להיכלל כגורם באשם תורם מצד המנוח, מהווה הוא אף מרכיב משמעותי באחריות סלקום לתאונה.

 

במועד האירוע, ובניגוד לנהלים, ששונו מאז לאחר התאונה, לא תודרך המנוח לקראת סיכוני העבודה בשעות החשכה ולא סופקו לו כל אמצעי תאורה המקלים על הטיפוס והעבודה בגובה רב, בשעות החשכה. כך לא סופק לו פנס המותקן על כובע המגן, פרוז'קטורים המאירים את אזור העבודה או אמצעי תאורת לילה אחרים. יש לציין כי מאז האירוע הוספו אביזרי בטיחות אלו, בהתאם לנהלים החדשים המחייבים, לציוד שמסופק לטכנאי אתרי תא.

בהתאם לעדותו של המפקח מטעם משרד העבודה, מר יוסף מרבנט (עמ' 33 לפרוטוקול) צריך הממונה הישיר של העובד לדעת באילו זמנים הוא עובד ואם הוא עומד בנהלי החברה. במקרים של תיקון תקלות, צריך הממונה הישיר לדעת באיזה שלב מצוי התיקון והאם עומד העובד להצטרך לעבוד גם בשעות החשיכה, ומשכך לבקש את האישור המתאים.

המנהל, בהתאם לעדותו של מרבנט, צריך לפקח על תנאי העבודה, הגם שאחריותו של המנהל אינה משחררת את העובד להתייחס לנוהל ולקבל אישור על עבודה בחשכה.

 

על הממונה הישיר היה להמשיך ולעקוב אחרי התקדמות העבודה וכן לוודא הצורך להמשיך ולעבוד בשעות החשכה. במסגרת תפקידו היה אמור להיות בקשר שוטף עם הטכנאים המצויים בשטח.

רוימי העיד, שהניח שמאחר שהקריאה לתיקון התקלה התקבלה בשעה 15:30, תסתיים זו עוד לפני רדת החשכה, כך שלא היה צורך מבחינתו להזמין ציוד לעבודת לילה. לדבריו "נושא של טיפוס לילה לא עמד על הפרק בכלל", זאת על אף שבסביבות השעה 16:45 שוחח עם מנהל תא צפון, אילן צח, והיה ברור כי התקלה טרם תוקנה.

הנחה זו לא היה לה מקום בנסיבות שהיו עובר למועד התאונה.

 

שיחת הטלפון בינו לבין מנהל המחוז, אילן צח, התקיימה בשעה 16:45, ולפיה היה ברור כי צמד העובדים נמצא עדיין באתר 21, מבלי שפתרון התקלה נראה באופק. במצב נתון זה צריך היה רוימי להסיק כי ביצוע העבודה ימשך אל תוך החשכה וכי יש צורך להורות על הפסקת העבודה או לחלופין לספק אמצעים לראיית לילה, אם אכן  נחשבה התקלה לסיבה מבצעית שאינה סובלת דיחוי עד אור הבוקר.

זאת ועוד, רוימי לא המשיך לבדוק את התקדמות תיקון התקלה, ועל דבר התאונה נודע לו רק בסביבות השעה 18:30, לאחר שתוצאותיה הטרגיות כבר קרו.

 

במקרה זה נדרש המנוח להמשיך ולתקן את התקלה המבצעית באתר 21, תוך שהוא נדרש לטיפוס על אנטנה ועבודה בגובה רב בשעות החשכה. זאת מבלי שרוענן בנהלי העבודה בחשכה, מבלי שהתבקש אישור מאת מנהל מחלקת התפעול, וחמור מכך מבלי שסופקו לו אמצעי תאורה, להארת אזור העבודה.

סביר, כי בשל תנאי החשכה ששררו בעת ביצוע התיקון, איבד המנוח את שיווי משקלו ונפל מראש האנטנה ארצה, משום שלא הספיק לאבטח עצמו בעת שיפור עמדה או לחילופין משום שטעה לחשוב שחיבר את כבל העגינה למקום בטוח מבלי שהיה זה כך. סברה זו מועלית גם בדוח המפקח מטעם משרד העבודה (מסומן ת/4). ובמקרה כזה מידת האשם התורם שיש לייחס למנוח, פחותה.

 

לאור כך, נראה אם כן שסלקום אחראית בגין מחדלי עובדיה, הממונה הישיר ואילן צח, מנהל תא צפון 1, שנהגו ברשלנות עת אפשרו למנוח להמשיך לטפל בתקלה בשעות החשכה מבלי שהורו לו להפסיק את העבודה עד ליום המחרת, או לחילופין לתדרך אותו לקראת עבודה בשעות החשכה, לבקש אישור מאת מנהל מחלקת תיפעול ולספק לו אמצעים לתאורת לילה. זאת בייחוד לאור יום העבודה העמוס של המנוח והעובדה כי מבין צמד העובדים, היה היחיד בעל אישור לטיפוס, כך שביצע את כל עבודות הטיפוס לבדו באותו יום.

 

מכל הטעמים המפורטים לעיל, אחראית סלקום לתאונה.

 

אשם תורם:

23.        כפי שהובהר לעיל קיים בסלקום נוהל טיפוס על מגדלי אנטנות. עוד הוכח כי ב- 17/10/1999 עבר המנוח רענון תיאורטי ומעשי בטיפוס על תורן, וב- 20/12/1999 חתם המנוח על טופס הוראות ונהלים. למרות האמור ובהתאם לעדותו של אושרי (בעמ' 45 לפרוטוקול) לא עשה המנוח שימוש בעכבר עובר למועד הנפילה.

 

ככלל, על העובדים להקפיד ולמלא אחר נוהלי עבודות בטיחות, במיוחד כאשר המעביד נוהג לרענן ההוראות. חובה כזו חלה, בפרט כאשר מדובר בסוג עבודה הכרוכה בסיכון – בטיפוס לגובה.

הגם שאין ראיה ישירה כי השימוש ב"עכבר" היה יכול למנוע התאונה, הרי שאי הקפדה על נוהלי בטיחות במיוחד בטיפוס לגובה, עלול ליצור זלזול או אפילו אדישות מסוימת מצד העובד במילוי אחר כללי הבטיחות הנדרשים. מצב עובדתי כזה, מקים תשתית מספקת ליצור אשם תורם מצד העובד לתאונה.

 

24.        העובדה כי השתרשה נורמה בקרב טכנאי סלקום ולפיה לא הסתייעו הטכנאים בעכבר או התנתקו ממנו מרגע שהגיעו למפלס העבודה הרצוי, אין בה כדי להפחית מאשמו התורם של המנוח לקרות התאונה. תפקידו של מנהל העבודה או אחראי הבטיחות הוא לדאוג שעובדיו יכירו ויפנימו את נהלי העבודה המחייבים, אשר מטרתם להגן על שלמות גופם של העובדים, בייחוד כשמדובר בעבודה מסוכנת כדוגמת עבודת הטיפוס, וכן לספק להם את מירב אביזרי הבטיחות להגנה על שלומם. יתרה מזאת, צריך מנהל העבודה למצות את הדין עם עובדים אשר אינם ממלאים אחר הוראות הבטיחות, למען בטיחותו של העובד ולמען השרשת נהלי עבודה בטיחותיים- ראויים בקרב כלל העובדים.

יחד עם זאת, אין לצפות ממנהל העבודה, ואין זה גם מעשי, בייחוד בסוג כזה של עבודה בה נשלחים הטכנאים לשטח לתקן תקלות במתקני סלקום השונים, ללוות כל טכנאי בעבודה באופן צמוד, כדי לוודא אם בכל מקרה ומקרה מקפיד הטכנאי על מילוי נהלי הבטיחות.

הטכנאים עצמם מחויבים היו להקפיד על מילוי נהלי הבטיחות, הן משום שאלו מהווים עבורם נהלים מחייבים והן מתוך אחריותם לשלומם האישי ולבטיחותם.

נראה כי המנוח לא עמד במחויבותו זו.

 

ועוד, על אף שאין לקבל את השחזור שנעשה כמוכיח את טענת סלקום, כי מיקום התיקון עצמו היה במרחק של 1.5 מ' מכבל הביטחון הנמצא ליד הסולם, אליו היה צריך העכבר להתחבר, גם אם ביקש המנוח לשפר עמדה אחרת, הרי שיש בעדות זו כדי להוסיף ולבסס אשם תורם. ניתן להניח שאילו היה המנוח מחובר לעכבר, ומשהגיע למסקנה שעליו להתנתק ממנו כדי לשפר עמדה, היה מבצע את השינוי בעמדתו ביתר זהירות או נמנע מלבצע התיקון במיוחד לאור שעת ביצוע העבודה.

 

יתרה מזאת, יש לזכור כי התאונה אירעה במהלך עבודה בשעת ערב חשוכה, ללא אמצעי תאורה מתאימים, שהיו צריכים להיות מסופקים מאת סלקום או מנהלי העבודה מטעמה, אך גם על המנוח היה לדווח על כך.

המנוח הכיר את נהלי הטיפוס המחייבים, וזאת לאור העובדה שהצהיר בחתימתו על הכרת הנהלים, ובייחוד לאור כך ששימש חונך לעובד החדש אושרי, היה צריך המנוח לסרב להמשיך ולבצע את עבודת התיקון עד אשר יושג אישור מתאים ויסופקו אמצעי התאורה הנלווים. משלא עשה כן, תרם גם בכך לקרות התאונה ונסיבותיה הקשות.

 

בנסיבות העניין יועמד שיעורו של האשם התורם על 25%.

 

שיעור הנזק

 

25.        כאמור המנוח יליד 27/4/1971 התקבל לעבודה בסלקום ועבד כטכנאי אתרי תא החל מ- 8/5/95 ועד למותו ביום 8/2/2000. התאונה אירעה בעת עבודתו. לאחר נפילתו חתכו מגופו את חגורת הבטיחות בה היה חגור, והוא נפטר בדרך לבית החולים. מותו נקבע כתוצאה מן התאונה. לעניין זה יש לקבל את תעודת הפטירה ואת דו"ח הפתולוג כחלק מהראיות בתיק (ראה בקשת התובעים בסיכומיהם, סעיף ג.1 בעמ' 28). המנוח נפטר בגיל 29.

 

בסיס השכר וכושר השתכרות המנוח:

26.        התובעים הפנו לצורך קביעת בסיס השכר לעובדות הבאות: המנוח סיים לימודיו בבי"ס תיכון "שרת" במגמת חשמל ואלקטרוניקה והמשיך לימודי עתודה בכיתות יג ו- יד. בפרוייקט גמר עם מר עופר טלמור קבל ציון 99. במהלך שירותו הצבאי (1991-1994) שימש בתפקיד טכנאי במחלקת קשר קרקע, בכנף 1 בחייל אוויר. במהלך שירותו הוענקה לו תעודת הצטיינות ופרסי ייעול לרבות תעודות הערכה. מפקדו לשעבר, מרדכי קבסה, הגדיר את כישוריו בתצהיר עדותו הראשית כ"כשרון מדהים להפיק מסתם מתכת פשוטה זהב". המנוח החל לעבוד בסלקום ב- 8/5/95 בתפקיד של טכנאי תחנות בסיס על-פי חוזה העסקה, בשכר התחלתי של 4,500 ₪ ברוטו ובינואר 2000 הגיע לשכר של 12,900 ₪. בנוסף לכך ניתנו לו בונוסים ומענקים (נספחים ה/1-ה/6 ל-  ת/12). בינואר 2000, כחודש לפני מותו מונה המנוח לתפקיד הנדסאי בכיר.

על-פי טופס 106 לשנת 1999 עמד שכרו לשנה על סכום של 201,166 ₪ כולל שעות נוספות ומשמרות, משמע, סכום חודשי של כ- 17,000 ₪.

מעבר לבסיס השכר שפורט לעיל, טענו התובעים להטבות שכר המנוח שכללו:

בונוס שנתי אשר הסתכם, עובר למותו, בסכום של 9,700 ₪ (ראה עדות התובעת (ת/11).

קרן השתלמות קה"ל הפרשות המעביד בשיעור של 7.5%

פיצויי פיטורין הפרשות המעביד בשיעור של 8.33%

קרן פנסיה הפרשות המעביד בשיעור של 5.5%

התובעים בחרו לתבוע אובדן פנסיה ולא תנאים סוציאליים, תוך שהיו ערים לעובדה כי אין לתבוע גם תנאים סוציאליים וגם פנסיה בהיות הפיצוי האחד מוציא את האחר.

רכב לטענת התובעת עמד לרשות המנוח רכב צמוד ששימש אותם גם לנסיעות פרטיות, שווי ההטבה לצורכי מס עמד על 1430 ₪  או 1490 ₪ (עדותה של גב' קרול טשה בעמ' 87 לפרוטוקול).

פלאפון בעלות חודשית ממוצעת של 400 ₪ (עדותו של מר אילן צחי בעמ' 113 לפרוטוקול).

 

התובעת טענה כי יש לקחת בחשבון את פוטנציאל ההשתכרות בעתיד, במיוחד לאור גילו הצעיר ותוכניותיו. התובעת טענה, כי בדעת המנוח היה להמשיך וללמוד במוסד אקדמי כדי לרכוש השכלה גבוהה.

התובעת ביקשה להסתמך לעניין כושר ההשתכרות על שכרו של אילן צחי לרבות הקידום – שכר המגיע ל- 33,000 ₪ לחודש  ובתוספות הנוספות מגיע לטענת התובעת לסכום של 50,000 ₪.

לפיכך העמידה התובעת את בסיס השכר על 16,764 ₪, הוסיפה תוספת קידום וכן תוספות הנוספות שפורטו לעיל והגיע לבסיס שהכנסה כוללת של המנוח של 26,074 ₪, ובהתחשב בכישוריו ובהתקדמות בעבודה על סכום של 50,000 ₪.

 

27.        הנתבעת הדגישה כי שכר הנדסאי בכיר – תואר שקיבל המנוח עובר למועד מותו - הוא שכר גלובלי, ולכן אין להוסיף על סכומים אלה תוספות משתנות כגון: שעות נוספות, משמרות וכוננויות. שכרו הועמד מ- 11/1/00 על סכום של 12,900 ₪, ולכן אין עוד רלוונטיות לשכרו בשנת המס 1999 ולפיכך ביקשה להעמיד את שכרו על בסיס השכר הנ"ל.

עוד טענה הנתבעת, כי לא הוכח פוטנציאל ההשתכרות, בין היתר, מאחר שהתובע הגיע למיצוי פוטנציאל קידומו. לא הוכח כי אכן התכוון לממש רצון קיים כביכול להיות מהנדס חשמל אלקטרוניקה, והוא למעשה זנח את תוכניותיו, ככל שהיו לו, ללימודים גבוהים. מה עוד שכוונתו ללימודי תואר ראשון היו בהנדסת תקשורת במכללה הטכנולוגית בחולון, ולא הנדסת חשמל ו/או לא בטכניון.

 

28.        משקודם התובע, הרי שיש להניח שלא רק שכרו הבסיסי עלה, אלא גם כלל השכר, לרבות הטבות השכר, אשר יביאו לעלייה בשכרו. יחד עם זאת יש לקבל את טענת הנתבעת, כי לא הוכח  ברמת וודאות המאפשרת לקיחתם בחשבון של נתונים לצורך העלאת כושרו הפוטנציאלי של המנוח להשתכר, כי אכן יכול היה לעבור לעמדת ניהול כדי להגיע לאותן רמות שכר הנזכרות בסיכומי התובעת.

העובדה שאושרה למנוח זכאות ללימודים אקדמאיים על-ידי סלקום עוד ב- 1/9/97 ואי יציאתו ללימודים עד שנת 2000, אינם הופכים ההצעה לממשית, מה עוד שלא הוכח כי עקב כך יועלה שכרו. יש עוד לציין, כי פרוייקט הגמר שלו נעשה רק בשנת 1999. לכך יש להוסיף את עדותה של קרול טשה אשר הבהירה כי סיכויי הקידום של המנוח לא היו גבוהים, בין היתר לאור אזור מגוריו (נצרת עלית), הקידום הטבעי לתפקיד מנהל אזור באותו מקום והתחלופה הנמוכה בתפקיד.

אמנם היה מדובר בזוג צעיר עם פוטנציאל ניידות, ולעניין זה ניתן להפנות גם לעדותו של אילן צחי שקודם בתפקידו מאז 1995 ארבע פעמים, ואולם הוכח שתחום הניהול, לא היה בגדר תחום ההצטיינות של המנוח.

יחד עם זאת, אין גם לקבל את עמדת הנתבעת, כי המנוח מיצה את מלוא יכולתו להשתכר, הגם שקידום כרוך היה ביכולות ניהוליות והמנוח לא הוכיח יכולות בתחום זה (סעיף 13 לתצהירו של צחי אילן).

בנסיבות אלה יועמד בסיס השכר של המנוח לעבר על סך של 18,000 ש"ח, ואילו לעתיד יחושב אובדן ההשתכרות לפי בסיס שכר של 20,000 ש"ח.

 

השתכרות התובעת:

29.        התובעת ילידת 6/2/1975 סיימה בי"ס תיכון שרתה בצה"ל, למדה בפקולטה למחשבים בטכניון ועבדה חלקית ברפא"ל. לאחר התאונה, בשנת 2002, עשתה הסבה מקצועית לתחום של טיפול באומנות וכיום הינה סטודנטית בבית ברל ובמקביל עוסקת כמנחת סטודנטים וכמרצה במכללת נתניה. בשנת 1999 הכנסותיה הסתכמו ב- 52,976 ₪ (4,415 ₪ לחודש) ובשנת 2003 עמד שכרה החודשי על ממוצע של  2,771 ₪ (הכנסה שנתית של 33,252 ₪).

לטענת התובעת פוטנציאל ההשתכרות שלה לא יעלה על 5,000 ₪ לחודש.

 

הנתבעת סבורה לעומת זאת, כי כושר ההשתכרות של התובעת גבוה. עובר לתאונה למדה תואר ראשון בפקולטה למחשבים בטכניון ואף עבדה חלקית ברפאל. לאחר מות מנוח הפסיקה עבודתה ברפאל, סיימה את התואר הראשון והחלה לימודי תואר שני בטכניון, והיא אף לימדה במכללה האקדמאית בת"א ובמכללת נתניה ושימשה מנחה של סטודנטים בפרוייקטים אישיים. בסופו של דבר זנחה לימודים אלה והעדיפה לעסוק בתחום של טיפול באומנות.

לעמדת הנתבעת, מאחר שההסבה נעשתה רק עקב מות המנוח, הרי שבכך לא מילאה חובתה להקטנת הנזק, שהרי לפני התאונה הייתה הכנסתה החודשית, עולה לאין ערוך על סכום של 5,000 ₪ שהיא טוענת לו. בנסיבות העניין ביקשה להעמיד את שכרה על כפל השכר הממוצע במשק – על סכום של 14,000 ₪.

 

30.        אכן, יש לקבל את טענת הנתבעים, כי הוכח שלתובעת פוטנציאל השתכרות גבוה, יחד עם זאת אין להתעלם מן העובדה, כי התובעת בחרה לעסוק במקצוע מכניס פחות, ולא הוכח כי עשתה כן במטרה להגדיל את נזקי סלקום.

אין להתעלם מעדותה, כי עקב הנסיבות ומות בן זוגה החליטה לבחור בתחום עיסוק אחר, וההכנסה היום היא נמוכה יחסית. ואולם, אין גם להתעלם מיכולתה של התובעת להשתכר לפחות על-פי השכר הממוצע במשק. מכל מקום, כאשר הוכח קיומו של פוטנציאל עבודה, יש להניח, כי התובעת תשתכר בעתיד שכר שאינו פחות מהשכר הממוצע בשוק.

זאת ועוד, "הנחת העבודה" הינה כי בהעדר ראיות לסתירה, קיימת חזקה כי שכיר מצוי, הנמצא בתחילת דרכו בעבודה ימשיך לעבוד עד גיל 67 וכי בסיס שכרו יועמד על שכר ממוצע במשק (ראה על דרך ההשוואה גם ע"א 1972/03 ו- ע"א 2296/03-ב' בוני שרן ואח' נ' נטליה רקובה ואח',  ניתן ב- 11/10/05, ראה סעיף 7 לפסה"ד).

 

לפיכך, יועמד בסיס השכר של התובעת לחישוב ההשתכרות לעבר על סכום של 5,000 ש"ח, ולחישוב הפסדיה כתלויה לעתיד על שכר ממוצע במשק סכום של 7,600 ש"ח (נכון לאוקטובר 2005).

 

נישואי התובעת בעתיד:

31.        התובעת ילידת 6/2/1975, הכירה את המנוח בבסיס חיל אוויר בו שירתה ומאז היו לחברים. בני הזוג נישאו ב- אוגוסט 1998. בעת התאונה היו בני הזוג נשואים מזה שנתיים.

 

אין חולק כי בעת מתן העדות בבית המשפט (יוני 2003) התגוררה התובעת עם חברה לחיים וכי הוא עשה שימוש ברכבה הפרטי והם אף מתחלקים בהוצאות הבית. על בסיס נתונים אלה טוענת הנתבעת, כי יש לראות את התובעת ואת חברה כידועים בציבור, מאחר שהשניים ממלאים אחר תנאים הנדרשים לצורך מעמדם של ידועים בציבור.

לאור האמור, מבקשת הנתבעת לראות את התובעת כידועה בציבור של חברה, הרי שאין דינה שונה ממעמדה של מי שנישאה מחדש ויש מי שחב במזונותיה (ראה ע"א 2000/97 לינדרון נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12), לכן לעמדת הנתבעת, ככל שיש לפסוק לה פיצוי בגין הפסד תלותה במנוח, אם בכלל, הרי יש לעשות זאת עד לחודש יוני 2003, כלומר 3 שנים ו- 4 חודשים. לחלופין, יש לקחת בחשבון כוונה להינשא ובכלל זה הפחתת הפיצוי שניתן לבעל עבור העזרה במשק בית.

 

32.        השאלה אם ככלל יש לשקול שיקולי אלמנה להינשא במסגרת קביעת גובה הפיצוי המגיע לה כתלויה נדונה בהרחבה בהלכת לפידות (ד"נ 14/68 לפידות  חב' נפט בישראל נ' שליסר, פ"ד כג(1) 771, להלן: פס"ד לפידות). בפס"ד לפידות שונתה ההלכה, ונקבע ברוב דעות, כי אין להתחשב בסיכויי הנישואין של האלמנה בעת פסיקת פיצוייה. הנימוקים שהיו בבסיס אותה מסקנה היו:

            "... בגלל אי הוודאות המרובה והמגוונת האופפת את עתידה של אלמנה

שטרם נישאה מבחינת סיכויי הנישואין והפרנסה בעתיד, ניטיב לעשות

אם במקרה כזה נתעלם מהם כגורמים להפחתת פיצוי אלמנה בשל מות

בעלה".

 

"אי הודאות" נוגעת לקושי לחזות באופן סטטיסטי נתונים הצריכים לעניין (ראה ע"א 960/02 עיזבון המנוח סבחי טלאל ז"ל ואח' נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ, פ"ד נז(2) 30, 41 להלן: פס"ד טלאל). ואולם, ההלכה האמורה התבססה לא רק על אי הוודאות בנתונים נדרשים לצורך קביעת הפיצוי, אלא גם בשל מדיניות חברתית-משפטית רצויה.

בע"א 110/80 (גבאי נ' וליס פ"ד לו(1) 449), הבהיר בית המשפט (כבוד השופט אלון כתוארו אז), שלא רק שמדובר בקביעת נתונים קשים ולוטים בערפל, אלא שעריכת החישובים והשוואות כגון אלה "הנפש היפה סולדת מהם ולא לבית המשפט לעסוק במלאכת פענוחם" (שם, עמ' 42ז) ועוד ובמיוחד, כנימוק  עיקרי "קשירת מידת זכותה של האלמנה לפיצויים עקב מות בעלה עם עובדת נישואיה מחדש נוגדת היא מדיניות משפטית רצויה שלא לגרום לעיגונה של האישה ושלא לעכב בידה לבנות ביתה מחדש... ". לכן, נקבע שגם אם קיימת אפשרות לנישואין, יש לשלול השפעת גומלין בין שיעור הפיצוי לבין נישואיה מחדש.

בפס"ד טלאל חזר בית המשפט ודן בנושא, תוך התייחסות לשאלה אם יש מקום להתגבר על אי הוודאות הכרוכה בשקילת סיכוייה של אלמנה להינשא מחדש, באמצעות מנגנון של פיצויים עתיים (ראה תמיכה ברעיון זה במאמרו של פרופ' א' ברק, "אלמנה התלויה בשני בעלים" הפרקליט כה (תשכ"ח-תשכ"ט) 289). בית המשפט דחה את האפשרות האמורה, מן הטעם ששורשה של ההלכה האוסרת שקילת סיכויי הנישואין של האלמנה, אינו נעוץ רק בקושי לחזות סיכויים – קושי שיכול היה לבוא על פתרונו באמצעות מנגנון התשלום העתי - אלא בשל נימוקים נוספים שהם נוגעים למדיניות חברתית-משפטית ראויה.

ואכן בפס"ד טלאל, דחה בית המשפט פסיקת פיצויים על-פי מנגנון הפיצויים העתיים, עקב הצורך להתחשב בנימוק של הסיכויים להינשא (שם, 46ב), למרות שמדובר היה במנוח טלאל שהיה כבן 24 במותו. אפשרות להתחשב בסיכויי אלמנה להינשא שנית תעשה רק כאשר יש בידי בית המשפט "כלים ממשיים להתמודד עם השאלה", כך למשל אם האלמנה כבר נישאה בשנית או עומדת להינשא ובן זוגה כבר ידוע, או אם יש נתונים וודאיים  על "כוונה ברורה להינשא".

 

אעיר עוד, ששאלת פסיקת תשלומים לאלמנה על דרך תשלום עתי התעוררה גם בע"א 2726/03 (רינת דה רוסו נועה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם) ניתן ביום30/12/04, להלן: פס"ד רוסו) לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את דרישת חברת הביטוח לבחור בדרך זו. בית המשפט העליון לא התערב בהחלטת בית משפט קמא.

 

נראה אפוא כי ההלכה כפי שחזר עליה בית המשפט העליון בפס"ד טלאל, וכפי שנקבעה בפס"ד לפידות - לפיה אין לשקול את סיכויי הנישואין של האלמנה במסגרת קביעת פיצוייה כתלויה במנוח, לא רק שלא השתנתה,  אלא אף זכתה לאישוש במספר פסקי דין (ראה שם עמ' 41 ז), ולכן ההלכה נותרה על כנה, ואין לעקוף אותה בדרך של הפעלת מנגנון הפיצוי העתי.

 

המסקנה המתבקשת היא, שככלל, ההלכה מונעת התחשבת בסיכויי הנישואין של האלמנה לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לה כתלויה, ובכל מקרה נישואים שניים אינם בהכרח אירוע המנתק את הזכאות של האלמנה לפיצוי בגין אובדן התמיכה של פטירת הבעל הקודם, בין היתר, גם בשל העיקרון כי הפיצוי בנזיקין מבוסס על החזרת המצב לקדמותו (ע"א 7244/97 חכמי ואח' נ' רותם, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 30).

ההתחשבות בסיכוי להינשא, תעשה רק כאשר ישנם נתונים ממשיים המורים אחרת.

 

יישום עקרונות אלה בענייננו, מוביל לתוצאה לפיה, אין להתחשב בסיכויי התובעת להינשא בשנית, גם אם יכול שיהיו נתונים מסוימים שיש בהם ליצור סבירות של נישואין מחדש, וזאת בשל הטעמים שפורטו לעיל והנוגעים למדיניות המשפטית הראויה.

 

אין גם בדעתי לקבל את הטענה, כי יש לראות את מעמדה של התובעת ביחסה לחבר עמו היא גרה, כמערכת של "ידועים בציבור", מן הטעם שהראיות שהוצגו אין בהם די כדי לקבוע ממצא כזה, והן בשל העובדה שאין מקום ליצור מעמד של "ידוע בציבור" לשם גריעת פיצויים, בכלל, וכאשר הדבר בא לעקוף את המדיניות החברתית-משפטית הראויה לעניין נישואין מחדש, בפרט.

 

מן הטעמים המפורטים לעיל, ייעשה חישוב פיצויי התובעת כתלויה, מבלי לקחת בחשבון את סיכוייה של התובעת להינשא מחדש, וזאת על אף גילה הצעיר.

 

33.        חישוב הפסדי התמיכה של התובעת במנוח תעשה על בסיס שיטת "הידות", כאשר מקובל לחלק את סכום ההכנסה של המנוח למספר בני הבית בתוספת ידה אחת כללית למשק הבית. בענייננו, מדובר ב- 3 ידות, וכמו כן יש לקזז את ידת המנוח מהכנסתה של האלמנה. הפסדי התמיכה באלמנה צריכים להיות מחושבים עד הגיע המנוח לגיל פרישה שהוא לפי סעיף 3 לחוק גיל פרישה, התשס"ג-2004, גיל 67.

 

הפסדי השתכרות המנוח: מיום התאונה 8/2/00 ועד היום (69 חודשים) לפי שכר חודשי של 18,000 ₪ מחושב לפי שיטת הידות (18,000* 2/3*69) 828,000 ₪.

בניכוי חסכון ידת המנוח ממשכורתה הממוצעת של התובעת בעבר (5000*1/3*69) 115,000 ₪.

סך הכול פיצוי לעבר (828,000 – 115,000) 713,000 ₪,

לסכום זה יש להוסיף ריבית למחצית התקופה כך הסכום מגיע ל- 806,807 ₪.

 

הפסדי התובעת לעתיד כתלויה במנוח, בגין אובדן השתכרות על בסיס שכר של 20,000 ₪ מהיום ועד לתוחלת חיי העבודה של התובע (גיל 67)  היינו מקדם היון ל- 33 שנים ו-7 חודשים (248.9394) לפי שיטת הידות (20,000*2/3*248.9394) 3,319,192 ₪.

בניכוי חסכון ידת המנוח בשיעור של 1/3 משכר הצפוי של התובעת (7,600*1/3*248.9394) 630,646 ₪.

סך הכול הפיצוי לתובעת כתלויה בעתיד 2,688,546 ₪.

הפסדי פנסיה:

34.        אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי כאשר פוסקים לתלויים פיצוי עבור אובדן הפנסיה, אין מקום לפסוק פיצוי גם עבור "המחיר" ששילם המנוח עבור השגתה של אותה פנסיה. ולכן כאשר קובעים את שכר המנוח אין להתחשב בסכום ההפרשה לקרן הפנסיה כי סכום זה לא היה מגיע לעולם לידי המנוח או לתלוייו (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, התשס"ג- 2003) עמ' 1269).

לטענת התובעת אין  היא תובעת פיצוי בגין אובדן הפנסיה. התובעת בסיכומי התשובה הדגישה כי לא ביקשה פיצוי בגין הפסדי פנסיה לקרן הראל אלא רק את שווי ההטבה בגין ההפרשה לאותה קרן, הפרשה שנעשתה על ידי סלקום.

 

לפיכך, אין כל מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן פנסיה, שגם לא נתבע, וככל שמדובר בהטבות אחרות, הרי שאלה נכללו בבסיס השכר שנקבע.

 

הפסדי התובעת כתלויה – בגין אובדן שירותי בן זוג:

35.        הפסיקה הכירה בעיקרון לפיו משפחה ישראלית היום, כאשר שני בני הזוג נושאים בעול הפרנסה, מתחלקים הם גם בעבודות הבית ובטיפול בילדים. התלות היא לא רק בתמיכה בהכנסות של בן הזוג האחר, אלא גם בכלל תחומי החיים המשותפים, ושיתוף זה ניתן להערכה כספית הניתן להערכה כאובדן ממון (ע"א 64/89 חיים גבאי ואח' נ' מלכה לוזון ואח' פ"ד מח(4) 673, 687-688).

לאור שעות העבודה הממושכות של המנוח מחוץ לביתו, יועמד הפיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד על סכום כולל של 80,000 ₪.

 

 

הוצאות הלוויה, קבורה ומצבה וטיפול פסיכולוגי:

36.        הוצאות הלוויה קבורה ומצבה יועמדו על 7,020 ₪, ובשערוך להיום מגיע הסכום

ל- 9,736 ₪.   

התובעת הוסיפה וביקשה החזר הוצאות בגין טיפול פסיכולוגי – 12,940 ₪. הנתבעת טענה כנגד, כי בהעדר חוות דעת רפואית, אין לפסוק כל פיצוי וכמו כן נטען להרחבת חזית.

בנושא האחרון יש לקבל את עמדת הנתבעת.

 

הפיצוי הכולל לתובעת כתלויה:

37.        הפיצוי הכולל המגיע לתובעת בגין תביעתה כתלויה לפי הפירוט הבא:

אובדן בגין השתכרות לעבר -      806,807

אובדן בגין השתכרות לעתיד -     2,688,546

אובדן שירותי בן הזוג -              80,000

הוצאות הלוויה וקבורה -            9,736

סך הכול                                    3,585,089

לאחר הפחתת רשלנות תורמת של 25% עומד הפיצוי על 2,688,817 ₪.

 

תביעת העיזבון:

38.        אין למעשה מחלוקת כי התובעת זכאית לבחור בין פיצוי כתלויה לבין פיצוי בהיותה יורשת, כתביעת עיזבון, ובלבד שלא ייעשה כפל פיצוי. לצורך חישוב הפיצוי לעיזבון יש ליישם את העקרונות שנקבעו בהלכת אטינגר.

 ההלכה שנקבעה היא, כי בנוסף לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בגין קיצור תוחלת החיים, קיימת גריעה נוספת שיש לפצות בגינה והיא אובדן יכולתו של המנוח להמשיך ולהשתכר בשנים האבודות. ולעניין העיזבון הרי שגם הוא כניזוק הפסיד את אותן הכנסות שיכול היה להפיק באותן שנים אבודות, אלמלא נהרג המנוח, ואשר היום זכאי הוא לקבלם במסגרת תביעה של העיזבון.

 

הפסדי התובעת כיורשת בגין הפסדי השתכרות של המנוח בשנים האבודות:

39.        על-פי צו ירושה (ת/18) התובעת  - יונית שוורץ היא היורשת היחידה של המנוח. אם המנוח הסתלקה מחלקה בעיזבון.

 

לעניין אופן חישוב נזק זה ניתן להפנות לפסק דין אחר בו יישמתי את הלכת אטינגר תוך שימוש בשיטת הידות (ת"א (חי') 10252/96 מוהנד חטיב נ' הכשרת היישוב, תק-מח 2004 (3) 3727 (להלן: פס"ד מוהנד), אלא שבפס"ד מוהנד, לא דובר בעיזבון, אלא בקטין שתוחלת חייו קוצרה. שיטת הידות לחישוב הפסדי תובע, שתחולת חייו קוצרה, על בסיס שיטת הידות בגין השנים האבודות נעשתה גם בת"א (חי') 417/00 (עידן שטרן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (כבוד השופט י' גריל)). שיטת הידות הייתה גם בסיס לחישוב תביעת עיזבון בגין שנים אבודות בפסק דין שניתן על ידי כבוד השופטת ע' ברון (ת"א (ת"א) 1924/99 אורנית צרור ואח' נ' המגן חב' לביטוח ואח').

לעניין אופן יישום הלכת אטינגר, הציע בית המשפט (כבוד השופט ריבלין) מספר אפשרויות (ראה שם, 539א-ב; לקשיים בנוגע ליישום הלכת אטינגר ראה גם  מאמרו של פרופ' ישראל גלעד, "בעקבות פסק דין עיזבון אטינגר – לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי "השנים האבודות", עלי משפט, כרך ד (פברואר 2005) 47, 62-66, 75-77).

 

כאשר מדובר בתביעת עיזבון בהבדל מהפעלת שיטת הידות לגבי ניזוק חי שתוחלת חייו קוצרה, האובדן שנגרם לעיזבון הוא למעשה אותה "ידת חסכון" שיכול שתיוותר, לאחר ניכויי הפיצוי המגיע לכלל התלויים – בין הקיימים ובין הרעיוניים – שהרי אלמלא נפגע המנוח ואם היה מקים משפחה, לא היו היורשים יכולים ליהנות אלא מאותו חלק מהכנסתו שיכול היה המנוח לחסוך במהלך חייו ועד לתוחלת חייו. לכן, יש לקזז את הפיצוי לו זכאים תלויי המנוח, שאם לא כן עלול החייב להביא לכפל פיצוי (ראה פס"ד אטינגר, שם בעמ' 526ד-ה, 527ב). כמו כן יש להפחית את ידת הקיום של המנוח עצמו, תוך שמירה על "ידת החסכון".

 

את הסכום הנזכר, שמוקדש לחסכון מציע כבוד השופט ריבלין בהמשך פס"הד לקבוע בין היתר "על-ידי הוספת יד "רעיונית" על מספר הידות המקובל וניכויה" (שם, בעמ' 541 א').

 

40.        יש להבחין בין עצם הזכות לפיצוי בגין "השנים האבודות" על בסיס חישוב אובדן ההשתכרות של המנוח, לבין קביעת שיעורו של הפיצוי. השאלה הנוספת היא, כיצד ניתן לקבוע את מספר הידות כאשר מדובר באדם צעיר שטרם הקים משפחה.

כבוד השופט ריבלין סקר מצבים המעלים חשש לכפל פיצוי ומגיע למסקנה כי החשש נפתר בדרכים שונות, בין אם בדרך של הלכת הניכוי (שם, בעמ' 556ג'), בין אם משום שתביעת התלויים אינה בנמצא (שם, בעמ' 556ד') ובין אם משום שאין לתלויים אפשרות למעשה להיפרע מן העיזבון (שם, בעמ' 556ה').

 

שיעור החסכון, אם כן, יכול שיקבע אף הוא על בסיס שיטת הידות, תוך התחשבות במצבו של המנוח והתלויים בו עובר לפטירתו, ככל שקיימים נתונים המצביעים על מצב משפחתי שהתגבש כבר, או לפחות בהתקיים נתונים המאפשרים קביעת תחזית לצורך קביעת שיעור הפיצוי. ועוד, שיטת הידות מבוססת על חזקה עובדתית המושתת על ניסיון חיים בדבר אורח חיים של משפחה ממוצעת (ראה, פס"ד אטינגר, שם 539א-ב). ליתרונותיה של גישת הידות על אף שגם שיטה זו אינה מדויקת, לעומת קביעת פיצוי על דרך האומדנא, ניתן להפנות לדברים שנאמרו בפס"ד אטינגר, בעמ' 539-540.

 

 קביעת שיעור "ידת החיסכון", בדומה לראשי נזק אחרים, יכול שתתבסס אפוא על ראיות שהוצגו מטעמם של בעלי הדין ובהעדר נתונים נדרשים על חזקות עובדתיות, כאמור.

 

לצורך אופן חישוב סכום החסכון שיהווה את הפיצויים לעיזבון ברכיב "השנים האבודות" נקבע כי:

"יש להפחית סכום המשקף את ההוצאות שהיה המנוח מוציא למחייתו ב"שנים האבודות" (קרי, ידת הקיום של המנוח – ש' ו') וכן  - במקרים המתאימים – סכום המבטא את ההוצאות שהיה מוציא על התלויים בו (קרי, ידת התלויים (בעיניננו, ידת האלמנה) וכן ידת הבית – ש' ו')" (שם, בעמ' 558ז'- 559א').

 

הסכום שנותר משקף אותו חסכון שהיה לניזוק – המנוח ב"השנים האבודות".

 

מכאן גם יוצא, כי ביחס שבין הסכומים המשקפים את הוצאות הניזוק-המנוח ושיש לנכותם לעומת סכום הנותר כחסכון, הרי שככל שמספר התלויים במנוח גדל לאורך השנים וכך גם לרוב גדלות הוצאות הבית, הרי שידת החסכון הולכת וקטנה.

 

ממכלול הדברים עולה כי סביר להניח כי שיעור "ידת החיסכון" יכול תנוע בין שיעור נמוך ולעיתים, במקרים הקיצוניים ביותר, אולי אף ללא כל חיסכון, ואולם בדרך כלל הסבירות נוטה, כי השיעור ינוע בין 15% ועד ל-35%. במקרה האחרון, כאשר מדובר בשיעור חסכון גבוה במיוחד, ניתן להגיע, בהעדר תלויים, כאשר מדובר בניזוק-מת מבוגר שלא הקים משפחה, והסבירות נותנת שאף לא ייעשה כן בעתיד. כך היו הנסיבות למשל בת"א (חד') 1943/03 (עזבון המנוח מולדבסקי מיכאל ז"ל נ' חזן שלמה (טרם פורסם) ניתן ביום 20/9/05). באותו מקרה מדובר היה באדם בן 52 שנים שלא הקים משפחה וחי עם אמו האלמנה, שאף לא הייתה תלויה בו.

 

בענייננו, יש לקבוע את שיעור "ידת החיסכון" כמחושב על-פי ידה אחת מתוך 4 ידות על דרך של הוספת ידה נוספת על-פי מצבו של המנוח עובר למועד פטירתו, כך ששיעור ידת החיסכון מגיע לכדי שיעור של 25% מהכנסת המנוח.

שיעור זה תואם הן את העיקרון שהותווה בפס"ד אטינגר של הוספת "ידה רעיונית" וכן תואם את ההנחה כי לאור השכר הגבוה יחסית של המנוח, ידת החסכון יכול שתגיע עד לכדי שיעור זה מהשכר, במיוחד כשלזוג לא היו ילדים ולאור גילו הצעיר.

ועוד, בסופו של דבר מדרך חישוב זו לפיה בחישוב הפיצויים לעיזבון, נקבע שיעור החיסכון לאחר שהופחת סכום המשקף את ההוצאות שהיה המנוח מוציא למחייתו באותן "שנים אבודות" לרבות סכום ההוצאות שהיה מוציא על התלויים, מגיעים אמנם לתוספת שעל המזיק לשלם, מעבר למה שהיה חב לשלם אלמלא הוכר ראש נזק זה, אך מדובר בסופו של דבר בתוספת מתונה למדי (ראה פס"ד אטינגר, שם, עמ' 558ז-559א).

 

אני ערה לכך כי חישוב באופן כזה, בשונה מחישוב הפיצויים לניזוק-קטין, כפי שנעשה בפס"ד מוהנד, מקבע את מצבו המשפחתי של הניזוק-המת ואינו לוקח בחשבון את מספר התלויים שהיו עשויים להיות לו למנוח, אילו היה נותר בחיים, בעתיד, ואולם, אין לשכוח כי בתחילת דרכם של בני הזוג, ניתן היה להגיע לשיעור ידת חיסכון הגבוה אף מן השיעור שנקבע, ועוד יש לקחת בחשבון שעם בגרות הילדים, שוב יכול שיעלה שיעור החיסכון, במיוחד כאשר מדובר בהכנסות משמעותיות.

 

כאמור, הקביעה האמורה מבוססת על הנחות שונות. שיטת החישוב הזו אינה מונעת הבאת ראיות לשיעור החסכון שהיה בפועל, אך יש בה קביעת ממוצע מסוים על בסיס הנחות סבירות.

 

בנסיבות העניין יועמד לפיכך, שיעור ידת החיסכון של המנוח, על 25% משכרו.

הפיצוי לעבר הוא (18,000*0.25*69) 310,500 ₪ (ותוספת ריבית מאמצע התקופה – 351,352 ₪)

לעתיד – (20,000*0.25*248.9394) 1,244,697 ₪.

 

קיצור  תוחלת חיים ופיצוי בגין כאב וסבל:

41.        בנוסף זכאית התובעת לפיצוי בגין נזק לא ממוני: כאב וסבל וקיצור תוחלת חייו של המנוח.  הגישה שיש להמעיט בפיצוי בגין ראש נזק זה בשל הקושי לאמוד את שיעורה, אינה תופסת עוד מקום. כאשר מדובר בעוולה לפי פקודת הנזיקין, אין בית המשפט כבול לשיטת קביעת הפיצוי שנקבעה בחקיקה לעניין כאב וסבל לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בהיות הפיצוי בתחום דיני הנזיקין, שיעורו ייקבע תוך התחשבות במאפיינים של הניזוק, וכאשר קיצור תוחלת חיי המנוח או אורך תקופת "השנים האבודות" ייקבע את השיעור הראוי בראש נזק זה (ראה פס"ד אטינגר, שם 568ד-569א).

 

בנסיבות העניין יועמד הפיצוי על 200,000 ש"ח.

 

הפיצוי לעיזבון:

42.        סך כל הפיצוי לעיזבון מגיע ל-

הפיצוי לעבר -                351,352

הפיצוי לעתיד -              1,244,697

            קיצור תוחלת חיים -      200,000

            הוצאות לוויה וקבורה - 9,736

            סה"כ                            1,805,785 ₪                 

לאור החישובים האמורים יש לפסוק לתובעת פיצוי כתלויה.

 

ניכויים:

43.        למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי מן הפיצוי שנקבע יש לנכות מענק לאלמנה. הסכום ששולם לתובעת מסלקום עמד על 200,000 ₪. עוד הוסכם, כי סכום זה כולל סכום של 77,907 ₪ שאינו בר ניכוי מאחר שזה שולם על יסוד זכויות צבורות של המנוח - סכום שהיה משולם לו בכל מקרה עקב פרישה, ולכן אין לנכותו.

 

מענק עקב מות המנוח

44.        סלקום טענה כי שולם לתובעת גם מענק עקב מות המנוח בסכום של 87,142 ₪. סכום זה מורכב משני סכומים: מענק בסך של 77,907 ₪ וכן מענק על ידי הסבת פוליסת ביטוח השילוח בסך 9,235 ₪. הסכום הראשון כאמור אינו בר ניכוי.

 

מענק הסבה – פוליסת ביטוח:

בהתייחס לסכום הניכוי הנוסף הנטען, 9,235 ₪, יש לקבל את עמדת התובעת, מאחר שהוא סכום הנובע מהסבת פוליסת השילוח, הרי שמדובר בחוזה ביטוח וככזה אינו ניתן לניכוי.

 

לפיכך, נותר לנכות את ההפרש בלבד, שהוא סכום של 112,858 ₪ (200,000 –87,142). סכום זה משוערך למועד מתן פסק הדין מגיע ל- 157,181 ₪.

 

מענק פטירה על ידי המל"ל:

45.        התובעת אינה זכאית לקצבת שאירים והיא קיבלה מענק תלויים בהיותה אלמנה שגילה פחות מ- 40. סכום המענק עמד על סך של 278,460 ₪, נכון ליום 24/7/00. סכום זה המשוערך למועד מתן פסק הדין מגיע ל- 378,021 ₪. התובעת מסכימה כי יש לנכותו.

 

פדיון חופשה ובונוסים:

46.        מדובר בסכום של 32,745.44 ₪. לטענת התובעת סכום הינו שכר עבודה וזכויות סוציאליות שצבר המנוח עד למותו. יש לקבל טענה זו. העובדה שכספים אלה שולמו לאחר מות המנוח אין בה לשנות את מהותם כשכר עבודה ומכאן שאין מקום לנכותם.

 

טובות הנאה של התלויים – ביטול משכנתה:

47.        הנתבעת טוענת כי יש לנכות מסכום הפיצוי לתלויים את סכום המשכנתא 60,000 – 80,000 דולר. אין חולק שעם פטירת המנוח שולם הסכום על ידי פוליסת ביטוח חיים, לפיכך, לעמדתה, גם אם מדובר בתשלומי החזר בהם נשאו שני בני הזוג, הרי שיש להפחית לפחות את מחצית הסכום 35,000 דולר.

אין לקבל טענה זו.

כפי שציינה התובעת בסיכומי התשובה – המשכנתא הייתה מלווה בביטוח ריזיקו בביטוח אליהו. המשכנתא נפרעה בסכום של 102,235 ₪. לא יכולה להיות מחלוקת כי פירעון זה הוא תשלום על-פי חוזה ביטוח ועל-פי סעיף 86 לפקודת הנזיקין אין לנכותו מהפיצויים המגיעים לתובעים (ראה גם פס"ד רוסו, שם, סעיף 3), מה עוד שאין להפחית האצת ירושה (ע"א 5/84 רחל יחזקאל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ וערעור שכנגד,  פ"ד מה(3) 375, 380-384).

 

סכומים המשתלמים לתובעת על-ידי עתודות:

48.        המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לגמלה חודשית שמקבלת התובעת בסך של 4,000 ₪ מקרן "עתודות", בגין פטירתו של המנוח. לעמדתה אין לנכות סכום זה. על-פי סעיף 86 לפקודת הנזיקין סכום המשתלם לתובע מכוח חוזה ביטוח לא יובא בחשבון הפיצויים המשתלמים בשל העוולה. לטענת התובעת סכומים אלה משולמים לה מכוח חוזה הביטוח ולא מדובר בתשלומי פנסיה. על-פי עדותה של קרול טשה מפרישה סלקום לקרן "עתודות" 8 ו- 1/3 אחוז, כשלקרן זו מפרישה רק החברה, ולקרן הפנסיה מפרישה החברה 5.5% והעובד 5%. עוד העידה כי קרן הראל היא קרן הפנסיה של סלקום. לכן עתודות אינה קרן פנסיה של סלקום.

יתר על כן על-פי תקנות קרן עתודות (נ/8) עומדת לקרן עתודות הזכות לדרוש מהשאירים לתבוע מצד ג' שיפוי לקרן אם הפטירה מקנה עילה לשאירים לתבוע צד ג', אלא שלטענת התובעת, סלקום היא אינה צד ג', אלא המבוטח עצמו, ולכן גם על-פי תקנות הקרן לא ניתן לדרוש מהשאירים להגיש תביעת שיפוי. זאת ועוד, הקרן מודעת לתביעת התובעת נגד סלקום ועד היום לא הגישה כל תביעה.

ועוד, הופנתה שאלה בנושא על-ידי ב"כ התובעת, ותשובת מנכ"ל קרן "עתודות" הייתה חד-משמעית - הקרן לא תבעה החזר (תשובת הקרן מיום 20/4/04 – נספח א-א/1 לסיכומים).

מכאן לטענת התובעת לא קוימו התנאים לניכוי הגמלאות הנ"ל, מאחר שהמזיק לא נדרש לשפות את הקרן כמיטיב (ראה ע"א 813/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד בוסקילה ז"ל ואח', פ"ד לח (4) 785 (להלן: פס"ד בוסקילה), צורף כנספח ז לסיכומי התובעים).

עוד ביקשו התובעים להסתמך על פסק הדין שניתן בת"א (ב"ש) 3135/98 (עדה הוכברג נ' אליהו בע"מ, לא פורסם (השופטת אבידע), בו מדובר בפוליסת ביטוח ולפיו, אופן התשלום אינו קובע את מהות הפוליסה. מכל מקום אם תוגש תביעה שיפוי, תהא רשאית סהר שהיא המבטחת של סלקום להגיש תביעה לשיפוי כנגד התובעת.

 

לעמדת הנתבעת, יש להפחית מכל פיצוי את הגמלאות ששולמו ו/או שישולמו ע"י קרן עתודות. לעמדתה מדובר בקרן פנסיה. הדבר עולה מכותרת התקנות הקובעת "עתודות קרן הפנסיה (1996) בע"מ", ואין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי תשלומי פנסיה יש לנכות (ע"א 154/70 בידה נ' רובין פ"ד כה(2) 43). תשלומי פנסיה אינם תשלום הנעשה על-פי חוזה ביטוח במובן סעיף 81 או 86 לפקודת הנזיקין.

למעלה מכך על-פי תקנה 19(5) לתקנות הקרן, "הייתה הפטירה עילה לתבוע ו/או לחייב צד שלישי בתשלום פיצויים או תגמול אחר לנכה או לשאירים לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ו/או לפי כל דין ו/או הסכם – על השאירים להודיע על כך לקרן ולקרן תעמוד הזכות לדרוש מהשאירים לתבוע את הצד השלישי לשיפוי הקרן ו/או לתבוע במקומם".

הנתבעת מדגישה עוד, כי הטענה שסלקום אינה צד ג' היא טענה בעלמא שאינה מבוססת.

 

לחלופין טוענת הנתבעת, כי, בהתאם לפס"ד בוסקילה, הנטל להוכיח את סוג התשלום -  פנסיה, צבירת תשלומים, ביטוח או סוג אחר - מוטל על התובעים והתובעים לא הרימו נטל זה.

 

לעמדת הנתבעת, גם אם הקרן לא תחזור לנתבעות, עדיין יש לנכות סכומים אלה, וזאת על בסיס העיקרון, כי אין הניזוק זכאי לכפל פיצוי, ובמקום שהוטב הנזק על-ידי צד ג' אין מקום לפצות שאם לא כן, לא יתקיים הכלל של השבת המצב לקדמותו. העיקרון של פיצוי הנפגע כפי נזקו ללא קשר ל"חסכון" הנגרם למזיק בא לידי ביטוי לטענת הנתבעים בע"א 295/69 (שושן נ' החברה לעבודות חוץ ונמלים, פ"ד כג(2) 375).

 

49.        המחלוקת מתמקדת למעשה בשאלה, אם התשלומים המשולמים לתובעת כגמלה חודשית נובעת מחוזה ביטוח שאז יש להביאה בחשבון בקביעת סכום הפיצויים לו היא זכאית או שמא מדובר בתשלומי פנסיה שיש לנכותם מן הפיצוי שייפסק, בין היתר, מאחר שבסוג כזה של תשלום, למשלם יש זכות לחזור אל המזיק ולתבוע את אשר שולם על ידו.

 

אשר לנטל הראיה, אכן זה מוטל על התובעת, ולכאורה נראה כי מדובר בתשלומי פנסיה. התוצאה המתבקשת מן האמור היא, שלכאורה היה מקום לנכותם מן הפיצויים, ואולם בפועל וכפי שעלה מן הראיות שהוצגו, לא רק שהקרן ממשיכה מזה מספר שנים לשלם לתובעת את הגמלה החודשית, אלא היא אף הודיעה, כי אין בכוונתה לתבוע החזר תשלומים אלה מן הנתבעת.

בהסתמך על פס"ד שיבם  (ע"א 591/96 גלית שיבם ואח' נ' יעקב שיבם ואח', תק-על 99(3) 249, להלן: פס"ד שיבם), הימנעות של קרן "עתודות" מלתבוע החזרים מן המזיק במשך שנים ארוכות כאשר במהלכן, יתכן שחלק מן התביעה התיישן "מלמדת כי ויתרה היא על זכותה לחזור למזיק, או כי לפנינו המחאה מכללא של זכותה לניזוק. לחלופין יש לכך ראייה לכאורית, כי אין המדובר בתשלומי פנסיה אלא בתשלומי ביטוח שאינם ברי ניכוי" (סעיף 5 לפסה"ד).

 

מכל מקום, אם למרות האמור, תגיש קרן תביעות דרישה לנתבעת להחזר גמלאות העתודה, הרי שתעמוד לנתבעת זכות השיפוי.

 

50.        ככלל, זכאי המזיק שלא להיות צפוי לכפל פיצוי. מאידך, במקום שמשולמת גמלת פנסיה  זכאי לכאורה המשלם לתבוע שיפוי וזו יכול שתתייחס רק לסכום הגמלאות ששולמו בפועל.  הסדר זה מגשים למעשה שתי מטרות: מניעת מצב בו יזכה הניזוק לפיצוי יתר מהקרן ומן המזיק יחדיו. והמטרה הנוספת מניעת מצב בו יישא המזיק בחבות יתר – הן למזיק במסגרת תביעת הניזוק והן במסגרת תביעת ההשבה (ע"א 3097/02 מלמד נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 515ו, 516א-ב). השאלה הנשאלת היא, מה קורה כאשר ברור על-פי נסיבות העניין כי המזיק לא יהא צפוי לתביעת השבה מן הקרן, והניזוק מקבל גמלת פנסיה בפועל- אצל מי תישאר גמלת "היתר", אצל המזיק או אצל הניזוק. הפתרון בפסיקה מצביע על הטיית הזכות לטובת הניזוק. נראה כי התוצאה האמורה תואמת גם להדגשה הקיימת על זכות הפרט, ובאיזון בין "יצירת רווח" אצל המזיק ו/או מבטחו לבין פיצוי "יתר" לנפגע, יש להעדיף את האופציה האחרונה.

לאור האמור אין מקום לנכות את סכומי הגימלה המשתלמת מקרן עתודות.

 

51.        אשר על כן הפיצוי המגיע לתובעת לאחר הניכויים הוא 2,153,615 ₪.

 

התוצאה:

            אשר על כן אני מורה כמפורט להלן:

א.         לסילוק חוב התביעה בתיק, לרבות מיטיבים למיניהם, יועמד הפיצוי המגיע לתובעת על סך של 2,153,615 ₪. על סכום זה ייווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של15% בצירוף מע"מ כחוק. 

ב.                  הנתבעות, ביחד ולחוד, תחזרנה לתובעים סכום האגרה ששולם (917 ₪ ביום 26/10/00).

ג.                    כן תשאנה הנתבעות, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט כנגד קבלות שיוצגו להן.

ד.         הסכומים הנ"ל (ס"ק ב' ו- ג') ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ביצוע התשלום ועד להחזרם בפועל.

ה.         הנתבעות, ביחד ולחוד, תשאנה ביתרת האגרה המתחייבת.

           

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ' בחשון, תשס"ו  (22 בנובמבר 2005) בהעדר הצדדים.

 

של